לא יכולתי שלא להיזכר ב"זריתי לרוח אנחתי" משיעורי הספרות בתיכון. אחד השירים היותר נלמדים של ח.נ ביאליק שעוסק בעצירת ההשראה האומנותית. התקופה שבה נסתמו מעיינות יצירתו השירית של ביאליק והוא עבר לפרוזה נקראת "תקופת היובש". היובש הוא מוטיב מרכזי בשני השירים. קיים מטען רגשי אדיר, אבל אין דרך להביע אותו. "בי היה מקור אורה ויבש נטפים נטפים" מקביל ל"אני גחל שבוערת אט אט". נוצר לחץ ליצור בגלל ארעיות קיומנו ("אין לנו עוד הרבה זמן") – צריך ליצור עכשיו, אך מה עושים כשהיצירה תקועה.
הציור המרכזי בבית האחרון בשיר הוא "כפפת זכוכית" . חיפשתי את הדבק שיחבר בין חלקי השיר. לא די במילת הקישור "זוהי" – כשאינה מחברת בין החלקים של השיר, כלומר – לתמונות שקדמו לבית הזה.
השיר הופך משיר ארס-פואטי, שעניינו עצירת היכולת ליצור – לשיר אהבה רגיש בינו ובינה – על שבירות היחסים ביניהם. "כפפה" נועדה להגן על היד, במקרה הזה – היא שבירה ועלולה לפגוע. שבירותה עלולה להרוס את היחסים. האם החלקים מתחברים לשלם? האם השיר קוהרנטי? התחושה היא שלא. מכל מקום, כמה אירוני, אבל … נוצר שיר למרות עצירת היכולת לכתוב.
מוסיקה: רכה – נוגה, עגולה, מלודית להפליא, נעה בנעימות מזככת על קצב ידידותי, מושרת בטון עורג אבל לא ממש נובעת מתוכו, כאילו נעה על מי מנוחות בקו מקביל שאינו ממש פוגש את הטקסט הקשה. רונית שחר בכל זאת נוגעת ומגיעה בשל מנגינתו הנפלאה של השיר והעיבוד האקוסטי המבליט את רגישותה.