שלוש עובדות: 1. אריק ברדון הוא הוא סולן להקת "החיות" האגדית ולהקת War (הלא פחות אגדית) 2. הוא שוכן בהיכל התהילה של הרוקנרול החל מ-1994 3. הוא נמנה על 100 הקולות הגדולים ביותר בכל הזמנים של מגזין הרולינג סטון.
כשאומרים "החיות" אומרים House of the Rising Sun, גם Don't Let Me Be Misunderstood ו – It's My Life. מדובר בשירים שהיו הרבה יותר שורשיים ומחוספסים מאשר רוב השירים שנשמעו בימי הסיקסטיז ההם.
אריק ברדון (72) כמו שהוא נשמע באלבום הזה – לא רק רוחות העבר נושבות במפרשיו. הוא שואב מהעבר כדי להפיח בהם רוח חדשה. האלבום שהוקלט בניו-אורלינס ובדרום קליפורניה טעון במה שנקרא "תחושת בלוז" blues-rooted feel. מילים פשוטות: ברדון נאמן למקורות כולל שיר המוקדש לבו דידלי, הגיטריסט והזמר, ממציאי הרוקנרול. נכון שקולו אינו צעיר כמו בלהיטיו הגדולים, אבל כמה חיוניות ועוצמה יש בביצועים העכשוויים, רוק אולד פאשן במובן החיובי של המילה. The Devil And Jesus הוא שילוב של גוספל ובלוז. Memorial Day הוא רוק מחאה – “It’s the rich man’s war but the poor will pay / Innocence is lost and guilt will fade in time”.
"הזמנה לבית הלבן" – הוא בלוז ישיר על זמר שנותן עצה לנשיא דמיוני, ובהמשך מתפכח ומבין שזה היה חלום: "מלחמה היא התמכרות והמכורים אינם רוצים להפסיק/ הם עושים טונות של כסף מכל טיפת דם/ אם אתה רוצה להיות גיבור בוא נתחיל בתיקון אמריקה". Old Habits Die Hard האוטוביוגרפי ו – Medicine Man מעבירים למגרש הבלוז. אריק ברדון אינו ממציא משהו חדש, אבל הוא מחדש נפלא את הישן, ובמילים פשוטות: יש עתיד אחרי התהילה, גם בגיל 72. מה הסוד? כמה שזה יישמע נדוש – ניגונו של הלב. זה מה שעושה את הסגנון הישן נכון לעכשיו.
אריק ברדון על האלבום Til Your River Runs Dry
