עידן עמדי סיפר על איזו הופעה באשקלון. עשרים ושמונה אנשים קנו כרטיסים. ברור היה שאם זה יימשך ככה, יש להחזיר ציוד, ועמדי יודע מה זה להחזיר ציוד.
באמפי שוני התברר שאם אתה אמן בדם – לך עם זה עד הסוף. תניח תסכולים ואכזבות בצד. ספרתי יותר מ-28 אנשים. לפחות 800. אני לא ממש טוב בלספור קהל, תגידו אלפיים, ואני אאמין.
מי הקהל? בעיקר בנות. המון בנות, לא מהסוג שאני מחבב, כאלו שצווחות את "כאב של לוחמים", המעריצות המתלהמות. כאוהב עידן עמדי, קצת חבל לי, שההופעה שלו מקבלת צביון של מופע מעריצות, שכל שיר בשבילן הוא המנון שירה בציבור, מפטפטות בלי לאות, מצלמות, מצטלמות, מעלות לפייסבוק, כאלו שההערצה היא חזות הכל.
אנחנו באמפי שוני. משיקים את "בזמן האחרון" שלו . עמדי, כבר אמרתי, הוא אחד מאמני המיינסטרים הטובים והחשובים שיצאו מ"כוכב נולד". אני יכול לחזור על עיקרי הדברים של הפרקים הקודמים: יש כאן אמת של יוצר וזמר שפיו וליבו שווים. אמת מתחילה ממקום של תהייה ותעייה כמעט על כל מה שהוא ומה שסובב אותו – זמן, אלהים, יחסים. מכאן נובעים השירים הכמו פילוסופיים של עידן עמדי – שאלות מהות על עצמו כאדם, כחייל, כיוצר, כאיש במה, כחבר, כאוהב. הצלילים שלו אינם משקרים. הגדירו אותו פופ מיינסטרים, כאילו כדי להמעיט מאיכויותיו. הגדרות אינן משנות. הגדרות הן עניין של דימוי. עידן עמדי אינו עוסק בדימוי או איך לשמח אנשים. הוא יוצא מתוך עצמו, מהסיפורים שיש לו לספר על עצמו, ורק הוא יודע לספר ולשיר אותם, כדי שהם יישמעו בבואה שלו. אצל עידן עמדי אין פוזה. הוא אינו זמר של מניירה, ולא דבק בו גרגיר של מסחור. יש לו את זה. את המנגינה המלודית ללא עוררין, הסנטימנטליות ללא ויכוחים, התחושתיות ללא לבטים, האישיות שאינה משקרת.
עד כאן הפרקים הקודמים. ההופעה של שוני לא אמרה דברים אחרים. גם על הבמה מקרין עמדי תכונות של פרפורמר אותנטי בפשטותו, ביטחון שנובע מהאמת הפנימית, טונים חמים, מינונים יפים בין בלדות לקצב, מספר את הסיפורים בצורה לא אמצעית, והעיבודים והתאורה משאירים אותו פחות או יותר בקווי המתאר של של הדיסקים, ללא ספק מעניקים לו דרייב ורוח גבית חזקה.
אז נכון ההנאה שלי לא הייתה מושלמת בגלל עדת הלומות ההערצה, שנראות לעיתים כלא מבינות על מה הוא שר, אבל בל נשכח: הערצה או האלהה בגיל הזה היא יציאה משליטה. על שאלה אחת אין לי עדיין תשובה: איך כל היסטריית הנעורים הזו הגיעה דווקא לעמדי? אני רק מאחל לו, שבסיס הקהל העתידי שלו יהיה רגיל, כי הערצה היא עניין ארעי.
נ.ב: אני לא מת על אורחים בערבי השקה, אבל אמיר דדון היה האורח הנכון במקום הנכון. 

עיבודים והפקה מוסיקלית  – איתמר מאירי ואיתן רז , תופים – איתן רז, גיטרות – איתמר מאירי, רועי צעדי, בס – אבי חזות, קלידים – אופיר קנר