נקמת הטרקטור הכריחו אותי לקחת מילונים. כלומר: מסוג השירים-פיוטים, שאין שום סיכוי שאבין את הטקסט ללא עבודת ביאור קשה. החיפוש הוביל לגילוי, שאבי בללי בחר לעצמו רק את חלקו הראשון של השיר של משורר הימי הביניים. רובו של השיר חסר.
תגובת יחסי הציבור: "שיריו של אבן עזרא ארוכים מאוד. מאחר והטרקטור רצו להנגיש את החומרים ולהעביר את רוח הדברים לקהל – הם לא השתמשו בטקסט במלואו". להווה ידוע – כל שינוי בשיר הוא פגיעה לא רק ביצירה, אלא במשמעות השיר, שהרי המשורר כתב לא על מנת שנקרא חציו של הטקסט. ואכן: אחרי קריאת השיר במלואו מתברר שזה משמעותי מאוד.
חלק השיר של אבן עזרא שבללי בחר להלחין עוסק בתחושת מועקה אדירה שנובעת מכאב גדול בגלל קיומה המתמיד של הגלות והשלכותיה על בטחונו האישי, בטחון ילדיו וכן על רגשותיו. הגלות היא איום מתמיד, גורמת לבריחה מתמדת ולחוסר מנוחה שמלווה אותו מילדות ועד זקנה. העובדה שעדיין הוא חי – היא בבחינת נס בעיניו. צערו על הגלות כה גדול, שהדמעות עברו את כמות המים שהיתה במבול של נוח. הדמעות שלו נשאבות מנחלי גופרית – הן רותחות וקודחות בליבו על מנת לצאת ולפרוץ.
זהו החלק הראשון של הטקסט. סיומו של השיר, שאינו נכלל בשיר של "נקמת הטרקטור", דווקא אינו פסימי. הוא עתיר תקווה ואמונה ליהנות מחיים בארץ ישראל תחת חסותו של הבורא.
מה מוביל את חברי "נקמת הטרקטור" לטקסט על הגלות מנקודת זווית של משורר ימה"ב? האם יש סיכוי שיצליחו לתקשר עם מאזיניהם? בשיר חוזר בללי על שורות מהשיר בקצב איטי, במנגינה לא מחניפה בטון חדגוני נוגה אפל ובעיטור מזרחי קליל. הפאוזות של המוסיקה אינן תואמות את המבנה של דלת וסוגר בשירת ימה"ב, אלא לפיסוק המודרני עפ"י כללי התחביר.
אבי בללי נקט בסוג של מניפולציה של המילים ומנגינה, כך שהחזרות על קטעים מהטקסט ממחישות משך (אולי משך הגלות). הטקסט הפך לחומר בידי היוצר המוסיקלי, והופקע מנחלתו השירית של אבן עזרא. התוצאה: יצירה עכשווית שעומדת בפני עצמה.
עַד-אָן בְּגָלוּת שֻׁלְּחוּ שָׁלוֹחַ
רַגְלַי וְעוֹד לֹא-מָצְאוּ מָנוֹחַ?
הָרִיק זְמָן חָרָב פְּרִידָה אַחֲרַי
לִרְדֹּף, וְגַרְזֶן הַנְּדֹד לִנְדּוֹחַ,
הָפַךְ יְלָדָיו בִּי, לְבִלְתִּי אֶעֱמוֹד
תַּחְתָּי, וְכַצֵּל יוֹם וְיוֹם לִבְרוֹחַ;
פָּסְחוּ עֳלַי לִבִּי יְמַי נֹעַר עֲדִי
זֹקָן, וְעוֹד לֹא יָגְעוּ לִפְסֹחַ,
טַחוּ בְקִירוֹתָיו יְגוֹנִים, הָלְכוּ
הָלוֹךְ וְהָלֹם אַחֲרֵי הִטּוֹחַ;
מוֹפֵת הֳיוֹת תֹפֶת בְּצַלְעוֹתַי, וּמֵ-
עֵינַי בְּפָנַי עָבְרוּ מֵי נּחַ,
מִנַּחֲלֵי גָּפְרִית דְּמָעוֹת יִשְׁאֲבוּ,
כִּי אֶת-לְבָבִי יִזְּלוּ לִקְדֹחַ.
