"הנר רועד ודועך, הים עולה על גדותיו". המילים מתוך "חמלה", לחן של ארקדי דוכין, עיבוד של פיטר רוט. הבריטון של איינשטיין משדר תחושת שבר וכאב. הימים – קורעים, הלילות קרים, התחושה – לבד.
ב"אנה ואנה", זהו הבנאדם שאיבד יכולת לשפוט דברים, מה מותר מה אסור, אם לצחוק או לבכות. מחפש לפחות אישור לאהבה ישנה. שרק היא לא תלך לאיבוד.
וב"בואנוס נוצ’ס" זה חוסר סיכוי ועייפות מהכול. אני הולך לישון, שר אריק. תעירו אותי כשהמשיח יבוא. זהו האריק שישב על הגדר ואהב להיות בבית, אלא שהפעם הוא מרים ידיים. שיר שתודלק ע"י ברי סחרוף.
מוסיקלית, אריק לא הולך לישון. שיתוף הפעולה ראשון מסוגו עם ברי סחרוף מבשר על זריקת אדרנלין למוסיקה שלו.
מצויין הוא הלחן והעיבוד של סחרוף ל"תוף בודד" של לאה גולדברג, טקסט חזק, אירוני וציני, על המהפכן אהוב הקהל שעלה לגרדום בודד ונקבר אפילו ללא תכריכים. דוגמא לאיך צריכים לבחור ולפרשן טקסט שלא בדיוק נכתב להלחנה. העיבוד מעניק לו מימד מצמרר. פחות אהבתי את המוסיקה שחיבר פיטר רוט ל"כוכבים התחבאו בדמי" לאברהם חלפי.
השבר וגם הנוסטלגיה. "זה לא בדיוק געגוע" שר אריק על ימי קולנוע "עדן" ו"אדיסון" בירושלים עם מרצ’לו מסטרויאני, ברט לנקסטר, מרלה דיטריך ופרנק סינטרה. נעים להיזכר, שר אריק. אבל העבר הוא זיכרון נעים. לא מפלט.
המפלט הוא ביחס חם שהוא מצרך נדיר, ולמי שנתן לו יחס כזה – הוא מודה. "תודה אנשים טובים", הוא שר לכול מי שהעניק לו מילה טובה בשעות קשות. יש בכ"ז אור בקצה המנהרה. ברי סחרוף הצליח לרדת אל כוונת המשורר בלחן רגיש במיוחד. והצירוף איינשטיין-סחרוף, הוא למעשה בשורת האלבום החדש.
