אין לי כוח לפוטבול אמריקני כולל ברונו מארס בהפסקה. לא אבזבז על זה דקה, בטח לא שעת שינה. תנו לי הפועל ירושלים נגד נס-ציונה כדורסל לפני השינה. מספיק לי. אבל אצל האמריקנים – המסורת חוגגת. עניין של מיליוני דולרים פרסומות בהפסקת המשחק. תעשיה של ממש, וברונו מארס הוא הסופרסטאר השנה, שמארח את חברי להקת רד הוט צ'ילי פפרס (מה להם ולו?), אחרי שביונסה טענה בשנה שעברה את הסופרבול באנרגיות כל כך גדולות, שהחשמל נפל.
אחרי ברונו מארס זה לא קרה, אבל הבחור הוא עכשיו החשמל שכל אמריקני שלישי צורך. יש לו משהו מהאולד סקול רותם נ' בלוז, משהו מהאלקטרוניקה העכשווית, משהו מפופ שנות השמונים. זמר כל המשפחה.
כל המשפחה בהפסקת הסופרבול – רואה ילדים שרים בפתיחה, לפני שמארס מתיישב לתצוגת תופים מפוצצת עם הרבה כוח פאנק גרובי. הבחור בחליפה מבהיקה סטייל זמרי הסול של השישים, תסרוקת א-לה ג'יימס בראון מרביץ את להיטיו Locked Out of Heaven, Treasure, Runaway Baby. הקהל משולהב, רוקד. רד הוט צ'ילי על הבמה. פלי ואנטוני קידיס בגרסה ל – Give It Away בחצי גוף עירום. הדימוי מחייב. מארס מתיישב לנגן את Just the Way You Are, כשברקע מתפוצצים זיקוקים. כל ההופעה הזו היא רשפי אשי שנמוגים אל תוך הלילה. הבעיה היא שכולם כותבים על זה הביתה, כאילו – אם אתה לא שם, יש בעיה. אז אין בעיה, גם אם אתה לא שם.
