יוסף לאטיף – חלילים, סקסופון טנור, אבוב, ליונל בלמונדו – בסקסופון טנור ווחליל סופרן. סטפן בלמונדו – חצוצרה, סילבן רומאנו – בס, לורן פיקלסון – פסנתר, דרה פלהמר – תופים.
צריך להמתין לסוף הערב לשמוע את יוסף לאטיף נושף סולו בחליל כדי להבין מהי אמנות נגינה בחליל ובלי שום קשר לג'אז דווקא. אלה רגעים של עידון ונשמה, בהם חמישיית האחים בלמונדו הצרפתים, משאירה את הבמה לג'אזיסט האגדי בן ה-86, איש כלי הנשיפה. נותנים לו את הכבוד.
שאר חלקי הערב התנהלו על בסיס של דמוקרטיה מוסיקלית . מקבלים את המוסיקה של לאטיף והאחים במינונים – ג'אז מודרני, אוונגרדי, לירי אימפרסיוניסטי ואפילו מיינסטרים. ג'אז מתוחכם וג'אז מלודי. לאטיף, פילוסוף מוזיקלי בעל סיפור חיים מרתק, ממשיך את מסורת הג'אז האפרו- אמריקנית בדרכו שלו, כמו החיבור הזה עם ג'אז צרפתי שמוליד מוסיקה מתוזמרת להפליא.
זה באמת מדהים מה מסוגל מוסיקאי בגילו לעשות, במיוחד כשמדובר בנשיפה שדורשת גם שפתיים חזקות וריאות בריאות. לאטיף בחלילים, סקסופון ואבוב מסרב להזדקן, לא רק במובן הפיסי של המילה. המוסיקה שלו צעירה מגילו בעשרות שנים בתערובת הזו של כלים, צבעים, סגנונות, קטעים חדשים, וניסיונות להמציא עצמו מחדש.
טכנית, לאטיף אינו גדול נגני הנשיפה. הוא בהחלט לא קולטריין, לא אורנט קולמן או אריק דולפי. הוא נגן של נשמה ושל המצאה. מזכיר מאוד את רולאנד קירק בורסטיליות שלו, כמי שלא חושש למתוח את גבולות הג'אז ולהגיע למרחבים חדשים, לשיתופי פעולה כמו עם האחים בלמונדו.
גם העובדה שהוא מנגן במגוון של כלי נשיפה מאפשרת לו מרחב ניסיוני מרתק. לכול מהלך הערב, לאטיף לא הוציא הגה מהפה. האיש מרוכז מאוד, עיניו אינן זזות מהתווים,
והוא נותן ללהקה לנגן הרבה. שני האחים מצויינים, סטפן בלמונדו בחצוצרה בנגינה וירטואוזית, ליונל בלמונדו בסקסופונים ובחליל.
הסימביוזה שנוצרה בין המוסיקאי הקשיש לנגנים הצרפתים היא סוג של מפגש מהסוג המיוחד. והפתיחות הזו היא שמחוללת אווירה יצירתית לאורך הערב ומובילה אותו לשיאים. ג'אז שחייבים לשמוע, מפולפל, הרמוני, נועז ומתקדם.
