נורית הירש הייתה אמש האישה הכי חשובה בעיר חולון. שורה ראשונה ליד הרמטכ"ל. ראש העיר שעלה לבמה, הקריא ארוכות את הויקיפדיה עליה (נורית, אני השתעממתי. את לא?). ערב של מצעד זמרים, שהיא חבה להם והם חבים לה, התזמורת הסימפונית רעננה (לחולון אין עדיין תזמורת?!), קהל ששר את מנגינותיה משקופיות מוקרנות. רק כשרותי נבון עלתה לשיר "חשמל זורם", נותק זרם החשמל מהשירה בציבור. רוקנ'רול ממש לא תאם את הקו הנוסטלגי של הערב (בעיקר לא את קהל ותיקי חולון).
יש לי תחושה, שהצד הציני שלי עוד עלול להשתלט על הרשימה הזו, אז ממש עכשיו אני מנטרל אותו לטובת כתיבה עניינית: נורית הירש ראויה לפרס שהיא קיבלה. גם בלי להזדקק ל"נימוקי חבר השופטים". היא באמת מוסיקאית נפלאה, ורשימת השירים החלקית מאוד שהגיעה לערב המתפרשת על הזמר העברי בגאון – תעיד. ואפשר למנות לא מעט ש"קופחו" לטובת שירי אירוויזיון שתמיד ילכו לפניה.
עשו כבוד לא קטן גם לירדנה ארזי, שהערב הזה כמו נבנה גם בשבילה כמנחה וזמרת. לכל מנגינה יש סיפור משלה, אמרה ירדנה (שלמדה יפה את הטקסט שהוכתב לה כנגד אחרים שקראו מתוך הניר) וסיפורו של השיר "פרח הלילך", אחד הלחנים היפים ביותר שיצאו ממגירתה של הירש, זכה להכרה בזכות הביצוע של חוה אלברשטיין. זה ממש נכון.  כאשר אחרי ציון העובדה הזו, התכוננתי לקבל באופן טבעי את חוה, הכריזה ירדנה על ששי קשת.
אני בטוח שיש יותר מסיבה אחת מדוע אלברשטיין לא עלתה על הבמה, אבל אם כבר ערב מחווה חד פעמי ופרס מפעל חיים והטררם – הדעת והרגש דורשים את הטוב ביותר. ללא אלברשטיין השיר הזה אינו אותו הפרח, ותקופת האביב היא זמן לקבל אותו ממנה.
כמעט באותו הקשר: בערב הושמע שיר חדש – "געגוע אינסופי" למילים של רחל שפירא, המנון נחמה לחיים (תרתי משמע) על רקע האובדן הנורא של הנופלים. את השיר הקליט לאחרונה עמיר בניון בביצוע שעוצמתו מפלחת הלב.   אבל בימי זמר חולון קיבלנו את השיר בביצוע להקת חיל חינוך. גם עמיר בניון סירב להופיע בחולון?
אילנית. לא יתכן ערב שכולו שירי נורית הירש בלעדי אילנית, במיוחד שירים המתבקשים – "נחמה", "אהבתה של תרזה דימון", "ללכת שבי אחריך". אין חדש תחת השמש, וזה בסדר. הירש כתבה לאילנית את שיריה היפים ביותר, ואלה ממש השירים האלה. כנ"ל רבקה זוהר עם העזר החדש לירון לב ("חלקת אלוהים", "הדרך אל הכפר") ובלעדיו ("בן יפה נולד"). שמקרינה עוצמות מופלאות חדשות בביצועים החדשים עומק, לא רק ממחזרת כמו רוב הביצועים בערב הזה.
הייתי מוותר על "הצד התחרותי" של הירש, כמה פעמים אפשר עוד לשמוע "אבניבי" ו"אי שם", למרות הדוז פואה שהם קיבלו. עניין אותי יותר לקבל מיזהר כהן את "הבתים שנגמרו ליד הים", שיר מ-1968, שהירש כתבה עם אהוד מנור, המוכר מהביצוע של רן אלירן.
יורם טהר לב? הוא עלה לבמה לקרוא טקסט הוקרה מחויך (את כל השירים כתב כ…שירי אהבה מוצפנים לנורית מבלי שידעה על כך) , ששבר את הקו השמרני של הערב. שמרנות אינה מילה גסה, אבל היא המילה שחסרה לי כדי להשלים רשימה זו. הכל בסדר, ההוקרה העירונית הייתה מכובדת דיה כדי שנורית הירש תקבל את הפרחים עם חיוך גדול. לא בכל ערב היא זוכה לכבוד הזה. מצד שני, הייתי מכנס את שיריה לערב ייחודי יותר, פחות צפוי של גרסאות חדשות, עיבודים קצת אחרת, וגם דור חדש של זמרים ששר את שיריה.

              אתה לי ארץ, פרח הלילך, נחמה