הקול מדוכדך-מפוקח. הפניה אליה (ילדונת) היא תרשים מילולי של מאווייו. שיר על פערים בין הזיה למציאות, בין עבר להווה. הפער הוא שיוצר/מפתח את הדמיון. גם אם קווי דמותה של הנאהבת כבר היטשטשו, הוא יודע במה חשקה נפשו – לדמיין אותה יפה.
ה"לא זמר" ביונתן לויטל מקדם אמינות הסיפור, קול טיפה מלוחש, אינטימי במידה נכונה, יצר פס קול הולם, שנסון עברי, מנגינה ועיבוד שמשרטטים את הנרטיב. הצבעים שמתחלפים מעצימים – הגיטרות המלוכלכות, הצליל הכבד הכמו קקפוני – מול ההרמוניות המעודנות, צליל האמביינט החלומי. שמעתי את הרחוק, שמעתי את הקרוב. גם את הבפנים. זה מה שחשוב ליוצר. לא?
עיבוד: יונתן לויטל, הילה רוח, נווה קורן, נטע פולטרוק, רם אוריון הפקה מוסיקלית: הילה רוח ויונתן לויטל
הֵי יַלְדֹּנֶת / אֲנִי כּוֹתֵב לָךְ טִפָּה מֵרָחוֹק / לֹא מַמָּשׁ / פָּשׁוּט כֹּל הַדְּרָכִים שֶׁיָּכֹלְנוּ לְדַבֵּר בַּמְּצִיאוּת נִגְמְרוּ
נִשְׁאַר רַק לְדַמְיֵן אוֹתָךְ קוֹרֵאת
הֵי יַלְדֹּנֶת / מְנַסֶּה לָדוּג עוֹד מִלִּים / לְהַסְבִּיר לָךְ / פָּשׁוּט כֹּל הַדְּבָרִים שֶׁיָּכֹלְתּי לוֹמַר / כבָר מִזְּמַן נֶאֶמְרוּ
נִשְׁאַר רַק לְקַוּוֹת שֶׁזֶּה פָּגַע
מַרְגִּישׁ קְצָת כְּמוֹ לַעֲמֹד לְיַד גְּבוּל שֶׁל מְדִינָה / לְהַבִּיט בַּקָּצֶה, לְהַחְסִיר פְּעִימָה
הֵי יַלְדֹּנֶת / אֲנִי לֹא זוֹכֵר אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית / זוֹכֵר בִּמְטֻשְׁטָשׁ / אֲבָל שׁוּם דָּבָר לֹא יָזִיז אוֹתִי מִלִּזְכֹּר
אֵיפֹה אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת / נִשְׁאַר רַק לְדַמְיֵן אוֹתָךְ יָפָה / וְנִשְׁאַר רַק לְדַמְיֵן שֶׁאַתְּ כְּבָר כָּאן
מַרְגִּישׁ קְצָת כְּמוֹ לַעֲמֹד לְיַד גְּבוּל שֶׁל מְדִינָה / לְהַבִּיט לַקָּצֶה, לְבַקֵּשׁ מִשְׁאָלָה / בוֹאִי נִסְתּוֹבֵב חֲזָרָה
