זמרות שרות שירי צביה אהרוני

עכשיו לנשום

הפקה עצמאית
4.5/5

מה יום מיומיים? מה הביא את צביה אהרוני להחליט שזה הזמן "לקחת אוויר, לברך על מה שיש, לפקוח עיניים, לקחת נשימה". מה הסיבה "שזה רועד, שזה צורם". מהו ה"זה" הזה? אין תשובות בשיר, אבל אולי כדאי לגלות אותן בתשעת השירים שקדמו לו.
שיר אחרון באלבום, המקבץ זמרות שונות לשיר משיריה. מה משך אותן? מה רעד אצלן בפנים? את השאלה אפשר להפנות גם לרונן ויטמן שהלחין שירים אחדים וגם עיבד נפלא.
השיר "עכשיו לנשום", שהלחינה ושרה חני דינור, הוא חריג דווקא בשל הקלילות המחויכת היפה בצליל בוסה נובה, לא לוחצת, לא דרמטית מדי, כמו באחדים מהביצועים לשירים של אהרוני בדיסק הזה.
צביה אהרוני אולי יכולה עכשיו לנשום לרווחה, אחרי שתשע זמרות הגשימו לה חלום – להוציא דיסק של שיריה המולחנים.
לשאלה הנ"ל (למה לקחת נשימה עכשיו) מצאתי מן הסתם תשובה חוץ שירית באתר של אהרוני: "השירים שנבחרו לאלבום משמשים, זה כמה שנים, אנשים בתהליכי אימון וטיפול, קבוצות מדיטציה ולימוד רוחני". שנאמר העצמה נשית? הזמרת קמילה שרה בשיר "יומיומי" – על הניסיון "לגלות שוב את עצמי", להיפגש מחדש "עם הדמות שבראי", "לוותר על אשליה, לשמח את הלב – כך מתוך עשייה" .
רודי ביינסין שרה בתזמור Soul ג'אזי "זה לוקח הרבה לא לכתוב ספר" (עפ"י דאגלאס אדאמס) על התסכול הנורא שבאי הגעת המוזה היצירתית.
צביה אהרוני מנסה תובנות שמובילות מהכישלון לאופטימי ולמנחם. האלבום נפתח במילים: "עצום עיניים/ הושט ידך אל השמיים/ ותיגע שם בחלום שמבקש להיוולד/ מחשיכה משכחה/ ולהאיר את העולם באור שלך" – קולה העורג-מנחם של דין דין אביב כמו גם הלחן היפה של חני דינור ממלאים את השיר של אהרוני בתחושות האלה, כמו גם העיבוד המערב- מזרחי העשיר של רונן ויטמן. מיקי קם נעה במקצב ואלס ב"הימים האלה" , שיר על ימים מוכרים שחוזרים, על הרצון "לחדר קטן משלי". יעל דקלבאום ממשיכה באותו קצב עם "ארמון החול", על מי ש"יושבת בתוכה", מהילדה הקטנה על שפת הים שאוספת גרגרים של חול ועד זו ש"עומסת אבנים לבאר שהתייבשה" המוסיקה (של דקלבאום) בעיבוד עשיר לאקורדיון וכינור מעצימה את התחושה, משיבה בשיר רוח פרצים דרמטית.
רות דולורס וייס ממלאת בטון המלנכולי המוכר שלה את הסיפור הטעון של אם ובתה, "בת כמוך" – המוסיקה והעיבוד של רונן ויטמן מעניקים לנרטיב יופי שמתכתב עם קלאסיקות ישראליות. דאנה איבגי שרה ברגישות כמעט בלחישה קסומה שיר על יחסים מורכבים שמתכתב עם עולם הילדים – "שוֹלֶם".
צליל פסנתר רועם פותח את המונולוג הדרמטי השל דיאנה גולבי לשיר "אֶת הצעקה", שיר שמכיל זרם תודעה שעובר ברגעים קשים – כש"את הצעקה, את הצעקה דוחסת מי יאהב אותך כשאת כועסת". גולבי מטפסת מן השקט אל פסגת הרגש בליווי כינור לקראת קרשנדו אדיר. אולי השיר החזק באלבום (לחן של רונן ויטמן, עיבוד של רונן ויטמן ודיאנה גולבי)
שיר לפני אחרון – "חידה". צביה אהרוני קוראת ללא שירה, בליווי צלילי פסנתר נוגים יפים, גם כאן על היחסים הלא פשוטים עם אמה שנולד מתוך געגוע עמוק אליה – "את כל מעשיה בחנתי מבלי שאדע את סודה".
לא על כל השאלות יש לצביה אהרוני תשובות, אבל העימות איתן הוליד אלבום שמאפשר לה לנשום, לברך על מה שיש, ומה שיש – אמת חיים.

דין דין אביב – רגע לפני עלות השחר, מיקי קם – היצים האלה, יעל דקלבאום – ארמון החול, רות דולורס וייס – בת כמוך, דאנה איבגי – שולם, קמילה – יומיומי, רודי ביינסין – זה לוקח הרבה זמן, דיאנה גולבי – את צעקה, צביה אהרוני – חידה, חני דינור – עכשיו לנשום.

בתמונות: צביה אהרוני, דין דין אביב, יעל דקלבאום, רות דולורס וייס

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן