הנחלים יודעים לאן ללכת. העצים יודעים מתי תהיה שלכת. ואנחנו? בני תמותה. האהבה/ האהובה מסתלקת לה מאיתנו. למה? – כובע. נצחונו של הטבע על האדם.
אריק לביא היה זמר הרוק הראשון בזמר העברי. נכון, הוא לא בחר בז'אנר הרוק כנתיב סגנוני, אבל מבחינת העוצמות הוא היה "שווה" סולו גיטרה חשמלית נפלאה כמו זו של יצחק קלפטר, שבהקלטה הזו בשנות השבעים עדיין נקרא "צ'רצ'יל" וקצב דומיננטי בעיבוד חד משמעי שמעניק לשיר את תחושת הזרימה של הנחלים. זה נשמע יותר שיר קיץ מאשר שיר סתיו.
**** אריק לביא עומד מאחורי קלאסיקות כ"אנקש", "את חכי לי", "אני מאמין". שנסונר ארצישראלי, סטורי טלר, טרובדור רומנטיקן שהצליח להעביר את התכנים והנופים המקומיים מרחוב פרישמן פינת גורדון ועד חופי הכינרת וכפר יהושע, זמר בלתי אמצעי, ממזרי שלא איבד מעולם מרוח הנעורים.
מוסיקלית, לא הסגנון הוא שיגדיר את קווי המתאר של אריק לביא, אלא הטון שעובר מחדות נוקשה לחום רך, הטמפרמנט התזזיתי, הפיסוק בשירה. הדיקציה. אריק לא היה זמר ג'אז, אבל באוריינטציה הוא שר כמו זמר ג'אז. הוא היה הפרנק סינטרה הישראלי. תרצו גם סוג של ז'ק ברל. אחד ויחיד. לא היה ולא יהיה אריק לביא שני. והנה, באוסף הזה, מנסים "לטפל" בשיריו ללא איזו נקודת אחיזה אומנותית. התוצאה היא רנדומאלית, ומבחן הביצועים מתמקד בשאלה האם הביצועים החדשים מיוחדים עד שנעדיפם על פני המקור.
מתוך האלבום "שיר הוא לא רק מילים" – 1974.
כל הנחלים הולכים לים /ולי כבר אין לאן ללכת / אני עכשיו מצב קיים / ואת היסטוריה מתמשכת / כל העצים לבשו ירוק / אני לבשתי ג'ינס וכובע / עכשיו הכל נראה רחוק / רוצה לדעת למה כובע
השושנים פרחו אתמול / אך האתמול פרח לפתע / היום התחיל ברגל שמאל / וגם האהבה כבר מתה / כל הכבוד לנחלים / כי הם יודעים לאן ללכת / והעצים והעלים / הם יודעים מתי תהיה שלכת
שלום, שלום אהובתי / מדוע זה ברחת ממני / אני חוזר לי אל ביתי / אם ישאלו אני אינני / כל העצים לבשו ירוק /אני לבשתי ג'ינס וכובע /עכשיו הכל נראה רחוק / רוצה לדעת למה כובע
