האם אוהד ריין הוא שחקן חיזוק קנוי של דה וויס ישראל בתיווכו של הסוכן אביב גפן, מי שהדרך שלו לגמר סלולה ללא עוררין? לא יודע מה אומרים חוקי התוכנית, אבל ריין הגיע בלבוש סרג'נט פפר עם להיט פופ גדול באירופה שנקרא La (כ-700 אלף צפיות) כדי לקבל שלוש לחיצות ושפע מחמאות. למה הדבר דומה? קחו, למשל, את TYP, ההרכב המצליח של עברי לידר וג'וני גולדשטיין ותביאו אותו לדה וויס עם הלהיט D.I.S.C.O. יש הבדלים? גם אם בספר החוקים של התוכנית, אין משהו נגד זה – כל האוהד ריין הזה, שמחובק ע"י המנטור גפן, כבר עבר את קו ה"לא מריח טוב". טוב שמגיעים לשלב בו לשופטים לא תהיה אמירה, והקהל הוא שישפוט.
החברים של גפן לצוות השופטים לגמרי נמצאים בתוך הסיפור הזה. מוש בן ארי: "אתה ראוי להתחיל קריירה בארץ, ומה שאני אוכל לעזור אעזור". שרית חדד צועקת: "זה להיט! זה להיט! אפשר לזמזם את זה, איזה כיף". שלומי שבת: "מרגיש שצריך להגיד לך תודה" ואביב גפן: "חומר מקורי הוא החמצן". אבל גם אביב לא היה ממליץ לכל "ילד" או "ילדה" (כלשון שלומי שבת) בדה-וויס ללכת על חומר מקורי. הסיכוי להצלחה – קלוש. הסיכון – עצום.  מצד שני, הוא דחף להיט מצליח באירופה של מתמודד בתחרות. כבר דיברתי על כך שאתיקה בדה-וויס היא המלצה. לא מעבר.
מוש בן ארי ואביב גפן לא השתגעו בלשון המעטה על גרסת ירדן פרץ ל"תרצי בי", במקור שיר של שלומי שבת, אבל שניהם לחצו על הכפתור, כי החליטו להשאירו בתוכנית, למרות אי שביעות רצון מהביצוע: מוש אפילו נבהל מהביצוע (רגשנות יתר, סלסולים יתר) אבל "לחצתי כדי שתמשיך" וגפן אמר "לא רוצה לראות אותך הולך היום". בשלב הזה של התחרות קשה לקבל מצב שבו שני שופטים מעלים מתמודד רק משום שהם רוצים אותו בהמשך. נאמנות עתידית כזו נשמעת על גבול הפרוטקציה. לפרץ היה ביצוע טוב כולל העיבוד – במונחים של תחרות ריאליטי מהסוג של דה וויס. למה לחפור?
בשלב הזה, אתה מצפה שהשופטים ידעו לנסח ברזולוציות ברורות את ההחלטות שלהם. שרית חדד לא לחצה ללירון אברג'ל על "מישהו הולך תמיד איתי" המוכר מעפרה חזה. הסיבה? "רציתי שתאלתרי עוד קצת (זה ג'אז? – י.ח) שתרימי את השיר". אז לשרית אומר: לא חייבים תמיד ללכת על הבומבסטי. לפוצץ שיר. אינטרפרטציה יכולה להיות עדינה, מעט מלנכולית, ומכל מקום, הנימוק של המנטורית הראה שוב, שיש כאן בעיה, ולא עם המתמודדת.
עוד בעיה: אביב גפן מנצל את הבמה לנאומים ארוכים, בהם הוא משמיע את דעותיו האישיות. כשרומה עמר שרה "בלוז כנעני" של אהוד בנאי, המתייחס למאיר אריאל, גפן הסביר לעם ישראל למה הוא שונא את ערבי ההוקרה למאיר אריאל. מה זה שייך? למה צריכה רומה עמר לעמוד שם על הבמה ולשמוע את זה? תגיד מה אתה חושב על הביצוע, ולך עם זה. אבל המגלומן שבו מת לסגור חשבונות בפריים טיים עם רייטינג מטורף.
גפן לוקח לעצמו את החופש לעשות מה-בראש, אבל לארינה פופובה הוא הסביר כי "החופש הוא לפעמים אויב" – על כך שהיא לא בחרה בשיר של ביורק לפי הצעתו, והלכה על שיר של רדיוהד. אני דווקא אהבתי את ההעזה שלה. גפן סגר חשבון. במקרה של אייל כהן הוא התרברב על השינויים שהוא עשה, כאשר נגע בז'אנרים שונים. "אני בניגוד אליך אין לי פחד מקהל כי אני צדיק כאן" אמר לכהן והצביע על החזה שלו, "לא מזייף לרגע אחד".
אז לאביב גפן אומר: מה אתה מביא לו את הקריירה שלך כדוגמא!? אייל כהן לא פחות צדיק ממך. הייתי אומר שזהו הצדיק הכי גדול שהיה בדה-וויס. הוא נשמע כמי שפיו וליבו  קרובים זה לזה עד מילימטר. הניסיון להקים אותו מהפסנתר לקדמת הבמה בביצוע "פנים ושמות" – היה מעשה מכשיל של אדם לא צדיק ולא צודק. אלטון ג'ון צריך לנטוש את הפסנתר כדי להוכיח משהו? אייל כהן הוא סגנון בפני עצמו כפי שהוא – ליד הפסנתר.
ולסיכום: כבר השוויתי כאן את תמר עמר לאיימי וויינהאוס. הפעם קיבלנו את הדבר עצמו בגרסתה ל – Love Is A Losing Game. דמיון מדהים. מבחינת הביצוע הזה אין כאן שום Losing Game. היא המנצחת.

נבחרת שלומי שבת

וידיאו 1: תמר עמר – Love Is A Losing Game

    אייל כהן – פנים ושמות, רומה עמר – בלוז כנעני, ירדן פרץ – תרצי בי