דה-וויס מאפשרת לאביב גפן להיות מבקר מוסיקה, שאינו מוותר על הזדמנות לרדת לא רק על מבצעי השירים, אלא על כותביהם. הפעם סימן כמטרה את השיר "אמא יקרה" של דודו אהרון, שביצעו אלקנה מרציאנו ואור אדי. "טקסט מזעזע, מביך. זה כמו להקיא על ז'קט", אמר.
מעבר לשיר: השם "דודו אהרון" הוא ככל הנראה בד אדום לגפן. נדמה לי שהוא ניסה גם אמירה כללית על רמת הטקסטים במשבצת "הז'אנר המזרחי" במוסיקה המקומית.
מיד קמה צעקה גדולה. לא רק אהרון הזדעק. גם סנגורי הז'אנר תקפו את גפן. הפעילו תחמושת בוטה.
האם נוצר כאן עימות? ממש לא! גפן מדבר על ה"איך". אהרון על ה"מה". זה נשמע כשיח חרשים. גפן התכוון: הטקסט של אהרון הוא לא ממש שיר. הוא נשמע מכתב רגשני ומתבכיין בשפה הכי פשטנית. תקצירו: אמא יקרה עוטפת, תמיד היא בשבילו, הוא מרכין (בשיר – "מוריד") הראש מולה, נותן לה כבוד ומתפלל שאלהים ישמור עליה". זהו. מכתב אהבה סנטימנטלי לאמו האהובה.
גפן התכוון לדלות הטקסט, לחוסר ייחודיות, שלא לדבר על מקוריות. אהרון מתכוון לכנות-נכונות הטקסט, כלומר – על עצם אהבתו האמיתית לאמו.
"אביב גפן לידיעתך השיר 'אמא יקרה' נכתב כתוצאה מאמא שמעניקה לי ולאחיותי את כל הרגש, החום ואהבה שיש בעולם …כנראה שאת הרגש הזה לעולם לא הרגשת, ולכן הייתה לך ביקורת על מילות השיר", כתב אהרון בפייסבוק בניסוח עילג, והתכוון לא לשיר שכתב, אלא לעצם האהבה שקיבל מאמו. מילים פשוטות: לא נוצר כאן עימות. שניהם נמצאים במישורים שונים. אהרון אף הזמין את גפן להופעה שלו לחוות "כמה רגש ועומק יש בשיר הזה, כדי שגם ירגיש מה זה חום ואהבה אמיתית של קהל שמבין בטקסטים לחנים ורגש".
אהרון מדבר על רגש. גפן על איך מתרגמים רגש לשיר איכותי. כאן חוסר התקשורת ביניהם, שמעיד מן הסתם על הפער בין "הביקורת הלגיטימית" ובין רבים מהטקסטים במשבצת של מה שקרוי "הז'אנר המזרחי".
בהערת סוגרים: אם גפן מעמיד מול הטקסט של אהרון את "בוכה על הקבר", שקשור לאמא שלו, לא בטוח שיש לו במה להתגאות, ובודאי לא להתנשא בשחצנות על אהרון.

לא עשית שום דבר וכבר את הולכת / אני רק מאושר כשאת מחבקת / ואוהב אותך תמיד
בוכה על הקבר של אמא שלי
ואבא שותה כשהוא שיכור את חוזרת / והכלב בוכה והשכנה מייללת / ואוהב אותך תמיד / בוכה על הקבר של אמא שלי
אני אדליק נר של נשמה / בוכה על הקבר של אמא שלי

"אמא יקרה" – בקורת (אפריל 2011)