בדפי החוברת המהודרת המצורפת לדיסק נכתב ע"י יואב קוטנר (נלקח מאתר "מומה") כי "שלמה בר והברירה הטבעית היו בין המוסיקאים שהשפיעו יותר מכל על קבלת המוסיקה המזרחית ע"י הממסד התקשורתי בישראל". זו טעות, כמובן. שלמה בר מעולם לא השתייך לאותה ליגה של זמרים שנדחו ע"י הממסד התרבותי-תקשורתי. נהפכה: מראשית דרכו-יצירתו הוא התקבל בחיבוק ע"י הממסד והביקורת.
הפרדוקס היה שהמוסיקה שלו, בשל איכותה המיוחדת, לא תמיד התקבלה דווקא ע"י אותו קהל שרכש את המוסיקה המזרחית בדוכני התחנה המרכזית, זו המזוהה עם אותה ליגה של "מקופחים".
שלמה בר והברירה הטבעית הם ליגה אחרת. למעשה קבוצת על הניצבת בבדידות מזהרת במוסיקה המקומית. די להקשיב לשיר הפותח את האוסף – "תפילה" כדי להבין שהוא אינו משתייך לשום ליגה מקומית. יוצר ייחודי שמשלב פיוט, מקורות, מורשת, עיבודים אתניים ים-תיכוניים מקוריים, שילובים תזמורתיים עשירים, ישראליות המתבססת על שורשים יהודיים, לא על חאפלות ומסחור.
זה דיסק של יוצר ישראלי אותנטי. בר מצא את החוט השוזר בין הפיוט לשיר הישראלי. בכל השירים, העיבוד נקבע לפי סולם הטמפרמנט שלו והידיים שנותנות את הקצב הפנטסטי. החיבור בין "תפילה" ל"ילדים של שמחה" מצביע על השדרוג בזכות עריכה דיגיטאלית, שהופכת את כל האוסף של 29 השירים (דיסק כפול) לאטרקטיבי מבחינת איכות הצליל. בר בחר בקפידה את השירים, ואנחנו מקבלים באמת את המוכרים והטובים ביותר – "אצלנו בכפר טודרא", "קינת סולטנה", "דרור יקרא", "חתונה מרוקאית" "אהבתה של תרזה דמון", "מי יודע", "שיר כמיהה", וגירסאות ל"אגדה יפנית", , "שחרחורת", "החליל", "שדמתי", "הליכה לקיסריה", "זמר נוגה". העירוב בין המקוריים לקלאסיקה הישראלית הוא שיוצר את האיזון המיוחל והופך את האוסף למלהיב. מים זכים וטהורים של יצירה אותנטית ומקורית.
