המובחרים
כול מי שמנסה להגדיר את חמישיית "ויה קון דיוס" (בספרדית "לך עם האלים") נתקל בקשיים. וויה קון דיוס הוא הרכב שמאחוריו היוצרת מפיקה והזמרת הבלגית דני קליין (הוקם ב-1986), בעלת קול שחודר לכול מקום, כשהוא מטפס לשיאי הדרמה והרגש. החל
11/03/2006
כול מי שמנסה להגדיר את חמישיית "ויה קון דיוס" (בספרדית "לך עם האלים") נתקל בקשיים. וויה קון דיוס הוא הרכב שמאחוריו היוצרת מפיקה והזמרת הבלגית דני קליין (הוקם ב-1986), בעלת קול שחודר לכול מקום, כשהוא מטפס לשיאי הדרמה והרגש. החל
זה אוסף שמכניס את מייקל סופית לפנתיאון של הפופ. הקטליזטור ללא ספק קיים במנגינות הנהדרות של של "ישו לילד", "דמות אב", "לחישה פזיזה", אל תיתן לשמש" בדואט עם אלטון, "פינה אחרת", "פרידום 90", "סטאר פיפל". אבל אי אפשר לפסוח על
אוסף חג מולד צפוי, ואיך שלא תסובבו את הדיסק, עולה מחדש את השאלה: מי צריך את זה? נשאל אחרת: כמה פעמים עוד יוציאו אוספים של מכונת הלהיטים השוודית שהגיעה 9 פעמים לראש מצעד הבריטי? ה"פרננדו", "ה"צ’יקיטיטה" ו"הזוכה לוקח הכל", "יש
צליל הדאנס הסוחף בBARREL OF GUN – בפתיחה אינו מאפיין את ההמשך, "דפש מוד" רכה ועגמומית במנגינות, בעיבודים הנהדרים. הבריטון התחושתי של דיוויד גהן יוצק עוצמה דרמטית לטקסט המלנכולי-דכאוני. אלבום מס. 12 עמוס רגשות, רווי מלודיות יפות של מרטין גור,
די, שיפסיקו לחפש את לנון אצל מקרטני. בכול אלבום חדש הוא חוטף על זה שלנון לא קיים אצלו. שהוא לא מביא את ההמשך ל"סרג’נט פפר", "אייבי רוד" ו"לט איט בי". האמת: לא לנון הייתה הבעיה של מקרטני, אלא קסמו –
ALL RISE הלהיט הפותח, המלווה, בצלילי אקורדיון, כנגד הקצב וההרמוניה יפהפה. הרביעיה הבריטית, דנקן ג’יימס, אנטוני קוסטה, לי ראיין, סיימון ווב, ממשיכת מסורת פופ מלודי שחור של ענקים מהטמפטיישנס דרך סטיווי ונדר, הג’קסונים. זה אותו צליל סטייל "מוטאון", ריתם-אנד סול-מלודי-הרמוני.
יש משהו יפה ברוק הקלטי הזה. יש משהו יפה כי הקרנבריז מצטיינים בפשטות לא פלצנית, מוסיקה שהיא משהו בין "אר.אי.אם" ל"סאנדייז", סאונד בין רוק במשקל חצי כבד לבלדת פופ רכה. נדמה לי עם זאת שמה שבכל זאת מאפיין את הצבע
הנאהבת המאוכזבת נשמעת בקולה העמוק של טניטה: "אל תעולל לי את זה, תתחיל לקרואלי בשמי" זה הקול האקזוטי-מלנכולי הזכור לטוב מ"לב עתיק". האלבום הזה אינו מציג טניטה אחרת, אבל ידידותי מבחינת הלחנים, הקצבים והעיבודים. אם תוסיפו את הטונים האינטימיים, תקבלו
מישהו כתב על לואיס מיגל שהוא הלוציאנו פברוטי של הפופ. לא להיסחף, אבל אין ספק שהעולם חוזר לפופ לטיני, ובגדול, טרנד שהחל עוד בחוליו איגלזיאס. מיגל זכה בהרבה גראמיז, ויכול להיות שגם דיסק זה יזכה אותו. רגש לפני קול, הוא
להקת בנים שמתחפשת לזמרי אופרה? לא בדיוק, אבל יש בזה משהו. ארבעת הזמרים של "איל דיבו" אינם בלוף. יש כאן בנים שרוצים קודם כול להיות זמרי אופרה, נראים טוב, אינם עושים חשבון לאף אחד, רק לחשבון הבנק שלהם. רגש? הו-הא. כמה
הם עדיין הבחורים היפים שהתעשייה תכנתה אותם כדי למכור מיליוני דיסקים, חפים מכל דבר שמזכיר מוסיקה אותנטית, אבל לפחות הבנים האלה יודעים לשיר, והרומנטיות שהם מקרינים אינה סוכר סינטתי. גם כשהם מצרפים ב– When You Tell Me That You Love
רובי ויליאמס שר: "כאן אני עומד מנצח, האדם היחיד שגרם לך לבוא" והוא גם מתוודה ""את רואה את הבעיה שלי…שאני לא יכול להתאהב". שיר מס. 10, וזה עוד אחד מחמישה שישה להיטים בטוחים בדיסק. ויליאמס מגוון בקצב דיסקו סטייל אייטיז
אדיטה מי? ואם אומר שהזמרת הפולניה הזו אינה נופלת מסלין דיון. לטעמי בסוג הזה של פופ רומנטי היא עולה על דיון. הפתיחה, "כל דבר" מראה את הפוטנציאל הקולי של הזמרת שהתגלתה בתחרות כשרונות צעירים בפולין, ושייצגה ב-1994 את ארצה באירוויזיון.
ספר האהבה/עולם החלומות/הצללים שנופלים/ושולחים עינינו העייפות לישון/אבל כשתתעורר/ליבך ימצא מקום לכל אחד" ראסל היצ’קוק שר בטנורו בשיא הרגש מנגינות שמאלץ, הרבה דמעות, רומנטיקה בשיא הגאות. חריגים: קטע אינסטרומנטלי הנשמע כ"סיפור האהבה" החדש ושיר שנמשך לא פחות מ-8 דקות "בואי נשאר
האם נשאר משהו מהסגנון שאפיין את השלישייה הנורבגית בתקופת Take on Me והאלבום Hunting High & Low ? לא בעיה לזהות אותם משם. אלבום מס. 8. 13 שירים חדשים. יש לי הרגשה שהחבר’ה האלה במקום להתחדש התרככו, לא רק שלא
סינגר סונגרייטרית אמריקאית בנוסח הפולק קאונטרי. שמעתי את הדיסק הזה פעם ופעמיים ושלוש והתאהבתי. לוסינדה שרה בטון נמוך "אם חקקו חוק ונעלו את ליבך, אאלץ לגנוב אותו, במין חיספוס נשווילי כזה, בלב פועם על תשוקות ופגיעות. יש לה 11 שירים
תשכחו מלהיטו BREATH, תשכחו מאולטרווקס, ופשוט תקשיבו לאלבום הזה. תמיד ידעתי שלזמר הסקוטי יש טווח קולי ומלודי יפהפה, אבל כאן הוא מגיע רחוק. מוסיקת נשמה, מוסיקה רגשנית, ושירים פשוט טובים, קליטים ומעובדים מושלם. "מתחת לשמיים של שפילברג", "מילים" בעיבוד מצויין
אוספי להיטים הם בד"כ טחינה של חומרים. במקרה סוויט, האוסף מצליח "לעשות צדק" עם האיש. זה המיטב של מתיו סוויט כ"גירלפרנד", "האמת המכוערת", "נשבר לי מעצמי" ועד "מה משנה" ושניים חדשים, READY וSO – FAR. "התערבות אלהית", הפותח הזכיר לי
מישהו הגדיר את "אייר", הצמד הצרפתי גודן_בנואה, סנסציית מצעדי המכירות, כ"סקס פרנץ’ פופ". מתברר שזה יותר ממוסיקת רקע לזיון ברוטב צרפתי. שמעתי פופ אווירה ריחופי משהו עם אלמנטים של דיסקו, מלודי מאוד, אקוסטי, עדין. מצד אחד _ "סקסי בוי", שהוא
מי שבוחן את אגילרה במונחים של שוק הטינאייג’רס, צריך להקשיב לאלבום הזה. 20 טרייקים מראים על זמרת שהולכת לכבוש כל טריטוריה, גם מהסוג של ויטני יוסטון ומדונה ופינק. אגילרה נשמעת כאן זמרת פופ-סול מוכשרת ואותנטית גם ברוק ראפ חריג כ"דירטי"
היא סוחבת קרייריה מדהימה שהתחילה ב"ת’רואינג מיוזזס" עברה דרך "ברידס" ועד להקתה BELLY. אלבום הסולו השני שלה, מראה מהו שלב הבשלות בדרכה של יוצרת זמרת, שמנסה להאיר עוד פינות בחייה, ואינה מתפשרת אפילו על מרכיב כעיבוד (שימוש בכלים לא שגרתיים),
איך נהפכת כנרית סינגפורית צעירה לסנסציה עולמית? מישהו הכתירה כ"גלגול נשמות של פגניני". ונסה מנגנת בעיקר פיזי. היא לוקחת את הטוקטה והפוגה ברה מינור ומכניסה אותה למועדון הדאנס של "איי פיל לאב" של דונה סאמר. פוציני של "הפנטסיה טורנדוט" וגם
שלא כריקי מרטין, נער הדאנס המחבר לטיני ופופ, איגלזיאס ג’וניור לא מחפש נוסחאות אולטימטיביות. מצד שני, תפוחו לא נופל רחוק מהעץ של אביו חוליו, אבל אנריקו לא מקריב הכל על מזבח הרומנטיקה. קטעי האפ-טמפו כ"לאב פור פאן", "איי וויל סרבייב"
דיוויד וייראהם שר סיפורים אישיים קטנים, כמעט על גבול הסוריאליסטי. השפעות: וולווט אנדרגראונד, סופט מאשין. קול רך, מהורהר. "היו לנו חלומות עכשיו יש לנו תחבולות. אני מדמם. האם את שומעת את זה?" המוסיקה בטעם מריר-מתוק, לא טרנדית, אלא ייחודית. לצידו של
הדיוות במופע שני שעורך ערוץ VH1 הן סלין דיון, שר, שקירה, הדיקסי צי’קס ואנסטסיה. אם "דיווה" זה משהו גדול מהחיים, אז שר נראית כאן הרבה יותר אלהית ב-BELIEVE מאשר סלין דיון ב I’M ALIVE קטע מסעיר במיוחד: הדיוות מצטרפות למחרוזת
היא הולנדית שגדלה באורוגוואי, זמרת-של-רפטואר, שמסוגלת לבלבל כל מבקר המחפש להשחילה למשבצת. למי שבכל זאת ירצה כיוון: פיג’י היא זמרת מיינסטרים, שמגזין ג’אז אמריקני הישווה אותה לנאטאלי קול. לי היא מזכירה זמרת כדיון וורוויק. כמו וורוויק הוא מוסיפה טאץ’ אמוציונאלי
קונים דיסק של קארי בעיקר בשל טווח של 5 אוקטבות. 15 השירים מראים כי קארי מנסה להרחיב גם את הטווח הסגנוני, גם להתמקצע. בראיון שנתנה לבילבורד אמרה שהאלבום מסמן פרק חדש בחייה אחרי כמה משבר אישי עמוק, ששיאו במות אביה.
אלבומו השני של זמר הרגש הגרמני שבא בעקבות "אינפיניט לאב סונגס" שהפעים לבבות עם "פוליאסטר". השיר הפותח "קייט מוס" ממיס מיד במינוריות הנוגה-לירית שלו, בטון הפגיע-מקונן של הקר. ההפקה של גארת’ ג’ונס , שעמל בעבר על הרכבים כ"דפש מוד" "אירייז’ר"
את "הולדינג בק דה יארס" שר האקנל על רקע טראומת ילדות – פירודו מאמו. זה להיט מרגש. אוסף השירים מציג זמר בלדות בעל קול נשמה ייחודי. הג’ינג’י שקבע את הצבע של סימפלי רד מאז אמצע השמונים, הוא תערובת של עדינות