מרץ ב11, 2006

מטרופולין

הדיסק של "מטרופולין" מתפתח מאוברטורה קולית, דרך תזמורים עשירים, פעלולי תופים, הרבה סינתיסייזרים. גם בחירת הזמרים אינה שגרתית. לפי עופר מאירי, המוסיקאי שמאחרוי הפרוייקט, הביצוע הקולי הוא חלק מתפיסת סאונד כוללת. אין אצלו כוכבי זמר. שרונה נסטוביץ ( "לא אומרת כלום"), ברק גביזון ועופר מאירי ("חזירים"

Stripped

מי שבוחן את אגילרה במונחים של שוק הטינאייג’רס, צריך להקשיב לאלבום הזה. 20  טרייקים מראים על זמרת שהולכת לכבוש כל טריטוריה, גם מהסוג של ויטני יוסטון ומדונה ופינק. אגילרה נשמעת כאן זמרת פופ-סול מוכשרת ואותנטית גם ברוק ראפ חריג כ"דירטי"

סשה ארגוב – המיטב

אני שומע את אריק איינשטיין שר "אהובתי לבנת צוואר", "דוד שמש ואנטנה גם" ו"אליפלט", חווה אלברשטיין ב"שיר משמר" וב"השכם השם בבוקר", יהודית רביץ ב"וידוי", נורית גלרון – "היה נא טוב אלי", אריק לביא ב"אנאקש", שלישיית קצה השדה" ב"השמלה הסגולה", עדנה

"בכול פעם שאני מנגן", המיטב

כמעט בכול פעם שהוא מנגן, שומעים מנגינה קסומה. איך לאפיין את המוסיקה שלו? מורכבות פשוטה? פשטות מורכבת. נכון, אבל זה מעט מדי. כור היתוך של הרבה השפעות שהתנקזו לאפיק של יצירה מקורית? הרמוניות לא צפויות שמביאות  ניואנס לטקסט? נגינה באוריינטציה

הפרויקט של עידן רייכל

את "בואי" היפהפה, מקבלים בשתי גירסאות: המלאה והמוכרת. במלאה מנסה רייכל בעזרת עברי לידר להוסיף תבלינים אתניים, כולל שירה אמהרית. רייכל התאהב בפיוז’נים האתניים בסגנון ה"וורלד מיוסיק" שכבשו את אולפני ההקלטות בעולם. "בואי" הזכיר לי את DEEP FOREST, ואמנם כמעט אינסטיקטיבית

בקצה ההר

גידי גוב לוקח כול שיר חדש לחלקה המאוד אינטימית שלו. זו אינה האינטרפרטציה כמו צבע הטון והפרייזינג, שקובעים את האווירה בשיר.  עמיר בניון כתב לו שבעה שירים לאלבום. הראשון – שיר עצוב על ליצן שיודע כי האור יכול להיות יפה

"פעם בגליל", "מסע מוסיקלי" ו"אוסף"

שני דיסקים, סוג של סיכום דרך. הראשון – אינסטרומנטלי, שהוקלט ב"ג’אז, בלוז, וידאוטייפ 2002". השני – אוסף הלהיטים. את ה"מסע המוסיקלי" שמעתי בחי, או ליתר דיוק חלקים ממנו, והנה הדיסק, מצליח להעביר את כל הערב בהקלטה משובחת. "פעם בגליל" מבליט

"ידיים למעלה"

באלבומם החמישי , רן אלמליח ויורם חזן נשמעים בשלים מלודית יותר מכול אלבומיהם הקודמים, עושים שימוש בקצבים קליטים כואלס. מצטטים סיקסטיז. ויש להם מוסיקה מקורית. לראשונה, נדמה לי, השניים לקחו על עצמם את ההפקה המוסיקלית ועשו שירות טוב לשירים. מול

אוברטורה ל"חתול מפלצת" (רמי פורטיס, ברי סחרוף) בנגינת הצ’לו של יובל מסנר פותחת את פרוייקט "רביעיית מסנר", הראשון מאז פירקו אלונה דניאל-ערן צור-יובל מסנר את להקת "טאטו" בסוף שנות השמונים. ההרכב נקרא "רביעיית מסנר" (הגם שמדובר בשלושה "שחקנים ראשיים") משום

"זה לא אותו דבר"

"תנסה להבין את היופי שתלוי על שבר ענן" זה עברי לידר של קונספט אינטימי, שכמו מגלה עצמו מחדש. משהו משזה קיבלנו ב"הפסנתר מארח 2004". לידר העביר בערב הזה את התחושה שהשירים שלו ראויים להישמע בליווי פסנתר סולו, כדי שיופיים יתבהר

האוסף

הגם שהיו לו כמה "מלחיני בית" כמו הירש, כספי, שרעבי, מנור הגיע כמעט לכולם, גם לרוב הזמרים. מה"שוקולדה" ("אולי על שפת הים") ועד נינט טייב ("בסוף העולם") אבל מתוך ה-105 אני יכול לערוך שני אלבומים של של המרגשים-מחלחלים ביותר, ולא לשכוח את הלחן שבלעדיו

אור של כוכבים

תסלם על הבמה. סי.די פלוס די.ווי.די. הופעה חיה בהאנגר 2003. משלב האיפור מאחורי הקלעים, דרך החימום ועד ליציאה אל שאגת הקהל. לא מזמן ראיתי את "המודי בלוז" ב-DVD. מבהיל כמה השתנו אלילי נעורי. נראים כמו פקידי בנק קשישים שחזרו לבמה

בדרכי שלי

אירוניה: "בדרכי שלי", שיר שמסכם דרך, יצא לאחר מותו של אריק לביא. עוד אירוניה: זה השיר היחיד שהקליט לצורך הפרוייקט והוא מזוהה דווקא עם פרנק סינטרה. לא עם אריק לביא.  ואם תרצו עוד אירוניה: האלבום האחרון של בכיר זמרי "שירי

שירים של מלחמות

מאור כהן ואורן לוטנברג, "זקני צפת" לשעבר התאפרו חזק, כדי לדפוק שאו רוק אלקטרוני, אולי נסיוני, יותר מיומרני, שהוליד בסופו של דבר אחרי 75 דקות של בלגן לא מאורגן, שפע סגנונות, צלילים ומילים. זה מאור כהן שאחרי זקני צפת ולפני

מליונים

"תגיד לי אם אתה שמח כמו שאני", שרה אנקרי. האיפוק והעידון בשיר הפותח מחלחלים עמוק. זוהי גדולתה של זמרת. להביע רגשות, לא לצעוק אותן, לא לרוץ לפני השיר. התחושהה"ברזילאית" שקיימת כאן נמצאת גם ב "מלכויות" ו"כיסופים".  זוהי אתי אנקר ירב-סגנונית.

המיטב

ישנו ברוזה שהתחבר לרוח ה"מייק לאב נו וור" ב"יהיה טוב", ויש ברוזה שניסה להעביר רוח הפלמנקו של לואיס דה גונגוס ופאקו איבנז ב"הילדה הכי יפה בכפר" . ישנו ברוזה שניסה להשיב רוח מדברית בסיפור אהבה אקזוטי ב"שיר אהבה בדואי". מיהו

ברנרד ולואיז

וארייטי שאו אישי, הפקה מוסיקלית מחניפה של משה לוי. והסלט מתובל בבוזוקי ב"אצל ציון", קצת צרפתי ב"פצוע אהבתנו",  אוונגרד ב"אף אחד לא יודע",  צליל מערבונים ב"שואף לאפס". יש שירים שהמלל מתרחק מהמוסיקה, כמו "גומרים על אופנוען". יש שהמנגינה עושה עימם

מירי מסיקה

מירי מסיקה שרה על האהבה, שברונה, אובדנה, אכזריותה. הרבה דמעות ועצב. מזלה הגדול – שהיא מצליחה להטעין את רוב השירים בעוצמות רגש אותנטיות, כולל הטקסט הבאנאלי ביותר.   זמרת נשמה ששרה במינונים נכונים, עולה בסולם האוקטבות במקום שצריך, מנמיכה במקום שדורש

"11א’"

"11א" הוא חיבור בין ברי סחרוף, אולי הרוקיסט האותנטי ביותר שצמח כאן, ובין רע מוכיח, יוצר רב גוני, מוסיקאי ואיש סאונד מהמדרגה הראשונה. הצליל הוא סינתזה של רוק גיטרות, דאנס הזוי (פסיכודלי), מוסיקה אלקטרונית עם אלמנטים של צליל מזרחי והאוס. סחרוף שר על רוח

אמריקה

זאב נחמה שר שיש משהו טוב בארץ רחוקה, אם כי לפעמים זה רק חלום, אלא ש"החיים הם לא אמריקה". לא גילה לנו את אמריקה, אבל אולי זה אופייני לנחמה לעשות קצב דאנס קליט ואלקטרוני על אמיתות באנאליות. כמה שהמוסיקה של אתניקס

"נה מה קיטה פה" ו"גוד בלס דה צ’יילד" מול "ילד אסור, ילד מותר" ו"אמא", ברל והולידיי מול מתי כספי. כנראה, רק ריקי גל יכולה להרשות לעצמה תמהיל כזה של קאברס קלאסיים ושירי מקוריים. היא זמרת כול-כך מיומנת , שאפשר לסלוח לה

בין שני עולמות

מיקי גבריאלוב נע בין כמה עולמות. המוטיב הים-תיכוני אוריינטלי שולט באלבום במגוון של לחנים עממים ומקוריים. הוא נע בין חופי פיראוס לערבות הבלקן, בין מקצב חפלאי אופטימי למנגינה נוגה ושובת לב. הוא משלב קולות נשיים (בתו שירה ב"לכלוכית" דואט עם אורטל אופק

הרבה פנים

הדיסק נפתח בשיר על הפחד מפני שינויים במצבי הרוח, מפני הפנים הרבות המשתלטות על הבנאדם. המוסיקה? קליינשטין נהייה יותר ויותר אלטונג’וני בשילוב של שירה-פסנתר. קליינשטיין של השנים האחרונות הולך על קו מיינסטרימי מינורי-מרוכך-רגשני-רומנטי,   בדרך כלל בלי לגלוש לדביק. זה יוצא לו

יוצא החוצה

אחרי עשרים קטעים ארוכים וקצרים, אחר שפע הזה של מקצבים רובם מוגשים עם רוח גבית סוערת, אפשר לומר,  שדבר נפל בסצינת ההיפ והראפ המקומית. קוראים לו קאשי. עשרים קטעים שבהם הנחתי את עטיפת המילים על ברכי ורצתי איתו לפעמים מהר, וכדי

רומנטיקה עתידנית

אז מהי רומנטיקה עתידנית לפי משינה 2005? לפי המוסיקה, משינה  נמצאת חזק בעברה. השירים זורמים בקלילות פופית נחמדה וידידותית, לא מכבידים על האוזן גם לא מאתגרים אותה. יובל בנאי ממשיך לחפש תשובות לשאלות חיים פשוטות, "מנוחה לנפש פצועה", ועם אובדן

כוכב נולד – "הרגעים הגדולים"

תמצית פרוייקט שכולו ביצועי קאבר ורשנס טעוני אמוציה ומלודרמה. טונות של רגש ששפכו זמרים צעירים שמאמינים ששירה זה רק החצנת רגשות. זו תוכנית שמתבססת רק על להיטי עבר קליטים, אינה מנסה גם משהו מקורי, נעה בנתיב מיינסטרימי בטוח, מכניסה את השלאגרים עם

אחינועם ניני ורביעיית סוליס בהופעה חיה

האלבום הכפול נפתח במפתיע בשני קטעים אינסטרומנטליים של רביעיית סוליס מנאפולי – נעימת "אורי" וקטע שנקרא .Minuano אני מבין שעורכי הדיסק ביקשו להישאר נאמנים לסדר הקטעים של הערב (שהוקלט השנה במסגרת פסטיבל "ימי זמר" בחולון), אבל הם שכחו, או שלא,  שדיסק הוא

פיטר רוט

פיטר רוט מעמיס את השפעותיו ואהבותיו על אלבום הבכורה שלו.  זה כמו שתשאל מישהו – איזו מוסיקה אתה  אוהב, והוא יענה לך: אני אוהב כמעט הכול.  אצל רוט, רב-נגן, מעבד בחסד, איש "מוניקה סקס",  אפשר לשמוע ביץ’ בוייס וגם "כוורת". "כוורת"

שירי מימון

היא קצת מריה קארי וקצת סלין דיון מקומית, מסוגלת לעשות פופ, דאנס, סול ופאנקי ברמות גבוהות. אפילו רמי קליינשטין ומומ לוי נרתמו לספק לה תחמושת, בנוסף למקצוענים כפיני ארונבייב (מי שכתב לה את שיר האירוויזיון), ליאור שושן, אודי תורג’מן, אייל ליאון

אהבה מדואט ראשון – אוסף שירים בשניים

דואטים מולידים מומנטים מרגשים. "מה זאת אהבה" בביצוע ריקי גל ומתי כספי מרגש עדיין. ריגוש הוא כמעט מוטו בדיסק. "מה איכפת לציפור" עם גידי גוב ודנה ברגר, "כשזה עמוק" עם קורין אלאל ואביתר בנאי. "זה כל הקסם" עם נמרוד לב