יוסי בנאי לא לקח צ'אנס. ברשימת המלחינים נמצא את אהוד בנאי, יובל בנאי, שלום חנוך, ארקדי דוכין, יהודה פוליקר, יונתן בר-גיורא, אילן וירצברג, אביב גפן. כולם נכנסו אל חדרו האינטימי. אחרי הכל: הטקסטים הם שלו.
השירים אומרים: השלמה עם מצב, עם אשה, גם יאוש, גם מחאה, גם אור אי-שם בסוף המנהרה.
ביזבזתי כאן את חייך, שר יוסי ב"העיר הזאת", קבור בתוך חורבות הזמן, אבל בסופו של דבר, אתה לא תפליג למקום אחר, אתה תלבין ותזדקן בתוך אותן הסימטאות. זה שיר יפה ומרגש. אהוד בנאי והמעבד יונתן בר-גיורא עשו מזה מוסיקה יוונית בעברית. לעומת זאת, העיבוד ל"אהובתי" של יובל בנאי ומשינה נשמע יותר מדי "אלינור ריגבי" של הביטלס, והפרשנות המהורהרת של בנאי קצת נפוחה.
דיסק ספוג השפעות בעיבודים כמו-אתניים. יצאו כמה דברים שאהבתי, יש שפחות: שני שירים שהלחין שלום חנוך הם החדר האינטימי. "מכתבים ברוח" ו"איך זה קורה". לא להיטי ענק, אלא שנסונים, טעם-טוב-של-ישן. יוסי מכונס בתוך עצמו, כמו לא רוצה לצעוק תחושות. אדם בתוך עצמו הוא דר. עצבות אותנטית מחלחלת מ"אני גר מול המים" שהלחין יונתן בר-גיורא. שיר על מציאות מקומית עגומה. "לפעמים הדמיון פה כבר נראה כמו אמת". "אשה", ללחן של ארקדי דוכין, הוא שיר הצדעה לקן המשפחתי, גם השלמה עם הזקנה. שיר רטרוספקטיבי עם משב אופטימי שמשדר עצבות מצמררת. בנאי נשמע כאן כמשורר שמזמר הגיגיו.
"למות למען רעיון" עפ"י ז'ורז' ברסאנס זו כמעט אמירה פוליטית. מתי נבין שלא כדאי למות למען אבנים, שר בנאי. אצל זמר אחר זה היה נשמע באנאלי. אצל יוסי זה עובר. "ציור של אהבה" עפ"י שופן בדואט עם ריטה הוא מסוג הקיטשים המתחנפים סטייל צרפתי רומנטי. לא אהבתי: "אל תוך האור" מאת אביב גפן, שיר תפילה/תקווה קצת מיימי. יוסי שר בגוף רבים "נושיט ידיים" "השלום ישכון בינינו". 
אלבום יוסי בנאי עם כל מה המשתמע, וכאוהב מושבע, אני אקשיב לו עוד ועוד.