מרגע שג'ורג' מוסטאקי בן ה – 72 עלה לשיר "את חירותי", הרגשת שהאיש עדיין נודד בעולם (לפי מה שקראתי האיש לא נמצא חודש אחד בפריז) כדי ליהנות ולהוציא את הקהל עם חיוך גדול על הפנים. מי שלא היה בצוותא, לא שמע שירה בציבור בצרפתית מהי. זוהי אולי החירות הגדולה שלו – להמשיך לשיר ולגרום לקהל לשיר.
איש שכולו לבן – השיער, הזקן, הבגד והנעל. וכבר מהטונים הראשונים, מוסטאקי הוא השנסונייר שמגיע מהרובעים האלה, ששם צמחו כול ענקי השנסון. יש לו בריטון נקי ובהיר, קודר וקטיפתי, שמשדר המון חום.המגע הבלתי אמצעי עם הקהל.
הוא מבין והוא מדבר יותר מ"קצת" עברית. אבל רק בצרפתית הוא נשמע אחרון ענקי השנסון, מליגת העל של גרקו, בקו, ברל, רג'יני ומונטאן. ובעיקר הוא הזכיר לי את ג'ורג' ברסאנס, באינטונציה, באופן הגשת השיר. בהשראת ז'ורז' ברסאנס ובעידודו החל מוסטאקי לכתוב שירים ולהשתלב בחיי הלילה של פריז ההבדל המהותי – שמוסטאקי הוא הרבה יותר זמר עם, במובן האמיתי של "פולק סינגר", טרובדור עם גיטרה, ששר על אהבות ובגידות, על סבלם של אנשים קטנים, טיפה אירוני, טיפה מלנכולי, אבל עם הרבה חיוניות בעיניים, זורם במנגינות שמחלחלות בקלות, בתזמורים פריכים (בס-אקורדיאון-גיטרה-תופים).
והמוסיקה הזו שהיא אמנם צרפתית, אבל יש בה גם משהו ים-תיכוני (יווני), לא סתם הוא מצטט פראזה של חאג'ידקיס, והוא גם קוסמופוליטי, מתחבר בקלות לטנגו של פיאצולה ולסמבה ברזילאית (בהשראת ג'ורג' אמאדו) וגם מגיע עד שיר המחאה של ג'ון באאז – Ballad Of Sacco And Vanzetti – וגם שר בעברית שיר על "אמא יהודיה" מודאגת, כשההומור בשיר מתייחס למעשה ל"אמא פולניה".
הגיעו כול המוכרים שלו – ופרט ל"את חירותי" (חוה אלברשטיין), גם "פרצוף של צועני" (יוסי בנאי), "הגבירה בחום" (אילנה רובינא ויוסי בנאי) ו"איילת אהבים" (שלישיית גשר הירקון) ואלה רק חלק קטן של שיריו שתורגמו לעברית והפכו ללהיטים.
מה שכובש אצל מוסטאקי זו כרגיל הפשטות, הייתי אומר – הפשטות הגאונית. הוא שר כמעט ללא מאמץ, בלי טיפת דרמה. עובר בקלילות מפסנתר, לגיטרה לאקורדיאון, בלי לשנות כמעט טון.

ג'ורג' מוסטאקי – את חירותי, מא ליברטה