"תנסה להבין את היופי שתלוי על שבר ענן" זה עברי לידר של קונספט אינטימי, שכמו מגלה עצמו מחדש. משהו משזה קיבלנו ב"הפסנתר מארח 2004". לידר העביר בערב הזה את התחושה שהשירים שלו ראויים להישמע בליווי פסנתר סולו, כדי שיופיים יתבהר אף יותר מאשר כשהם לבושים בעיבודים. קונספט הפסנתר סולו נשמר לפחות בשיר אחד בדיסק- ב"הזמן עכשיו", אבל גם לאורך האלבום לידר נשאר בגבולות האקוסטי, ללא שמץ של אלקטרוניקה, בעיקר שילוב של פסנתר וכלי קשת. לידר מתחבר מצוין לפסנתר. עלה על נתיב מינורי-מלודי, טיפה מלנכולי, מאוד רומנטי, הטונים משדרים עצבות, הצלילים ברוב השירים רכים, מעט מאוד סינקופיים. מנסה לתהות/להבין את מהות הקיום, שר על בדידות, על ניכור, על מצבי מבוכות ובלבול, יותר דרמטי, יותר אמוציונאלי, אבל בלי להתמרח. פה ושם השקט העצוב מופר על-ידי מעין קרשנדו אמוציונאלי. מאחורי ה"געגוע למשהו רגוע" יש סערת רגשות שלעיתים משתוללת.
לידר כמו לידר לא תמיד מקל על החיים בניסיון להבין את "כוונת המשורר", נותן לזרם המחשבות שלו דרור, כמו בשיר "מטייל אוסטרלי", העוסק במצבים של זרות וניכור. מצד שני, זה לידר רומנטי שמתפייט בדימויים כמו: "כשהשמש נמחקת בשמיים/ והלב מטפטף לי דרך העיניים/ אני זוכר שיש ידיים שרוצות אותי קרוב". ומול המנגינה המינורית היפה, הוא עובר לפתע למצברוח רוקנ’רולי ב"כשאתה לבד", תיאור שגרת החיים בלהיות לבד, תחושה של חופש והתפרקות לכאורה. אחד השירים היפים נקרא "פלרמו", זרם תודעה של מצבים. שיר מקסים – במנגינה שלו, בהתפתחות שלו.
לידר נע בין הפשוט למתפלסף, מצד אחד שיר נאראטיבי על שגרת יום יפה ("יום טוב") בסגנון קצת מאיר אריאלי בקצב רוקנ’רולי ("שכבתי מול הטלוויזיה בערב מגה פסטורלי"), מצד אחר הוא מהגג על הפער שבין רגש לחשיבה ב"השיר ששרת לה", בצליל פסנתר בהיר ורומנטי. זה לידר של פסנתר קלאסי, מלודיה נוגה, רומנטיקן לעילא, ועם זאת לא הולך על הרגשני-פשטני. להיפך: הוא נותן לזרם התודעה "להתפרע", מבקש לתהות על הדברים הנסתרים ממנו. זה אלבום ששווה האזנה שלישית ורביעית ולמעלה מזה. לידר נשמע שנסונייר, ויש בביצועים האלה משהו מהעוצמה התאטרלית, מהיכולת האישית לספר את השיר, כמו שאנחנו מקבלים אצל זמרי השנסון הגדולים.
עברי לידר – מישהו פעם