מי שראה אותה בפעמים הקודמות, יודע בדיוק למה הגברת המזמרת מאיי קאפו ורדה מסוגלת. זה הסיפור שלה. לא פחות, לא יותר. כשהיא מתיישבת באמצע המופע להצית סיגריה (לוקחת לעצמה הפסקה) – גם זה חלק מריטואל קבוע.
ובדיוק בשביל זה כדאי להגיע ולו פעם אחת למופע שלה, כדי להאמין שסזריה מצליחה להעביר שמחת חיים בלי להיות בעצמה שמחה על הבמה. והיא עושה זאת בלי להזיז אבר בגופה, בטון עצוב, מר-מתוק כזה, שבא משורשים עמוקים, מאמת חיים, מסגנון ה"מורנה" (Mourn- קינה) הטבוע בדמה.

וסזריה מצליחה לעשות את הלא יאומן – להפוך עצב למוסיקה קצבית חמה שמחלחלת ומתגברת ומטפסת. ומה שמתנגן בקלילות מקסימה בדיסקים, יוצא לא פחות פריך ומזיז בהופעה. צריך לראות את זה בחי כדי להאמין – באיזה דיוק היא ממשיכה לשיר את השירים האלה, שמספרים בין השאר על צערן של האהובות הננטשות ושל האמהות הכואבות והמתגעגעות. והתזמורת – 2 מערכות הקשה, כלי נשיפה, קלידים, 3 גיטרות – עושה לה יותר מטוב, קולחת במיקצבים קלילים שאין בו הרבה שינויים, עיבודים פונקציונאליים, תפורים עליה במדויק.

כול הלהיטים הגיעו מהאלבום האחרון – "אפריקה" ועד "סאודאד" ("געגועים") הצלילים על הגבול שבין ברזיל, פורטוגל וקובה, שמזכירים מועדונים מלפני חמישים ושישים שנה, סמבה ורומבה ופדו נפגשים, מילים פשוטות עממיות כמעט כמו המנגינות והקצב, וסזריה – היא לא צריכה להוכיח טווח קול, מנעדה מונוטוני, אלט נמוך וקבוע, לא זזה מזה, כמו שהיא לא זזה מהמטר המרובע שלה – אבל בזה בדיוק הקסם של האישה והזמרת הזו.

בסוף הערב, מישהו לידי אמר: בשביל זה מספיק הדיסק. צודק אבל לא לחלוטין. צודק – כי הגברת סזריה כמו בכול הפעמים הקודמות שלה בארץ (זו כבר הופעה רביעית) עדיין ניצבת על אותה בלטה, לא זזה סנטימטר, אישה קטנה גמלונית ועגלגלה בשמלה פשוטה, אינה מדברת עם הקהל, לא שלום ולא תודה ולא מילה בין השירים, ושרה את השירים שלה בטונים של געגועים שאין בהם טיפה של חנחון.

סזריה אבורה – Sodade