זר כי נקלע לקמלוט, לא היה מאמין כי הבחור הוא 100% ישראלי. רק כשהוא עובר מ"ת'ו תרגוד'י תו אפיארונו" ל"פני מלאך", מתברר שסרנגה הוא הזמר הישראלי הכי יווני שפעל במקומותנו. סיפרו שגם באתונה לא מבינים איך הבחור מתל-אביב נשמע כל-כך משלהם. אריס וטריפונאס התערו חזק בשטח, אבל הם לא היו משלנו. והיו המון חיקויים, איזקיסים וסטלוסים ממוצא מקומי. סרנגה הוא הראשון שלא מנסה להסתתר מאחורי משהו. הוא ישראלי ששר יוונית. ואיך הוא שר.

מהקמלוט הרצליה הבהירו שאם אני רוצה להגיע, יש בעיה עם מקום. חטפו את הכרטיסים שבוע מראש. הציעו ליד הבר. בסוף מוקמתי במעבר. זווית קשה. אבל אצל סרנגה מכל זווית מקבלים חגיגה ביוונית.
מהזווית שמעתי תואם קזנג'ידיס. כלומר, קרוב לטון הזה, עם הניחוח העמוק הטיפה-מלנכולי. רק שהסאונד כמעט הרג לי אותו.
הנגנים בשחור פותחים במחרוזת אינסטרומנטלית. יענו, מחרוזת כבוד לכוכב הערב. סרנגה חולצה לבנה ועניבה. פותח ב"מנדובלה". בקמלוט יש כבר מי שכבר עושים את צעד הסירטקי הנכון. הופה, הופה, הופה.
אשר ראובני, אמרגן לוחש שסרנגה יתקשה לפתח סמול טוק בשפה שהוא שר. גם אחרי שנה ביוון, לא כדאי להעמידו במבחן. הבחור ספג הרבה יוונית בבית אבא, שהכיר כל רז במוסיקה הזו.
אני גם מוכן להישבע שסרנגה לא התחפש לזמר יווני. אולי הוא נולד בטעות כאן. מצד שני, בתוך עמו הוא יושב: הוא האבא והאמא, הסבא והסבתא של המיינסטרים היווני. אין פה שומדבר מקורי. הוא לא יסתבך עם רמבטיקו כבד. המתאבנים קלים לעיקול. סרנגה מחמם מהצליל הראשון. יש לו נוסחה מסחרית שקופה שאומרת: והמקרופון לקהל. "שיר השיירה", "נערה ממש אוצר". "פני מלאך", "שכשנבוא". "בכפיים" ("פלמקיה"). "ויסקי ושמפניה". "מיליסמו". וחכו ל"זינגואלה". וזה רק מראה כמה שירים נתנו לנו היוונים.

בקמלוט אוכלים ושרים ביחד. אווירת חתונה. והנה, קופץ איש לבמה, ככה שישים פלוס, ומרביץ סירטקי, עם כל הניואנסים. סרנגה דווקא יורד לתוך הקהל לוחץ ידיים. אהלן וסהלן ומה נשמע. גיבור לאומי בסטייל יווני. ואחרי "זינגואלה" הוא קורא מפתק: "למשה ביום הנישואין, באהבה".
משה והנישואין מובילים הסרנגה לשקטים. סלואו ביוונית. מי לא מכיר "אגוניה" ואת "איפרכו". אבל שקטים זה אתנחתא למה שראובני אומר לי "ועכשיו מתחילה האינתיפאדה". אני לא יודע לאיזו אינתיפאדה התכוון ראובני. בטוח שהקהל של הקמלוט ממש לא מוטרד ברגעים האלה מהאינתיפאדה. הוא בא לברוח. ראובני התכוון לאיניתפאדה של שמחה.
זה מה שקורה: נשים רוקדות עם נשים. גברים עם גברים. בשלישיות וברביעיות.
סאונד: כשקהל ישראלי שמח, הוא אינו שומע סאונד. מוסיקה יוונית זקוקה לפינוקי סאונד. שהכינור ישמע עסיסי והבוזוקי פריך. בקמלוט קיבלנו סאונד בצק.
אבל מה חשוב: אוכלים בפה, רוקדים בכפיים וברגליים. סרנגה, בטח לא אחראי לנזק של הסאונד, אבל במועדון לילה ישראלי, כשאתה מלך, ועושה גוד-טיים, מי שם לב.