אם סגנון הרגאיי חולל סערה-סנסציה בעולם הרוק – זה היה האלבום הזה. בתקופה ההיא, מחצית ראשונה של הסוונטיז – הווילרז היו להקה מדהימה של שלושה זמרים – בוב מארלי עצמו, פיטר טוש ובאני ליבינגסטון. הריתם סקשן של אסטון וקרלטון בארט – סימן והגדיר היטב את קווי המיתאר של מקצב הרגאיי. שירים כ-Stir It Up, ו-Kinky Reggae אמרו כמעט הכול על הסגנון שהגיע מג'מייקה. היה זה הבוס של תקליטי "איילנד" כריס בלקוול שידע איך להפיק את הצלילים האלה לאוזניים מערביות (תוספת משמעותית של גיטרות חשמליות) – מבלי לאבד את הניחוח האקזוטי של הרגאיי. אין לי שום בעיה לחזור למוסיקה הזו מודל 73', להתענג על ההרמוניות הקוליות. משהו כמעט מיסטי קרה אז באולפן כאשר הוויילרז ומארלי הקליטו את האלבום הזה, ועדיין לא דיברתי על התכנים הפוליטים-חברתים של השירים. עוד מצויינים לטעמי – "Slave Driver", "Concrete Jungle", "Stop that Train", "No More Trouble".
The Wailers
- Bob Marley – guitar, vocals]
- Peter Tosh – organ, guitar, piano, vocals
- Bunny Wailer – bongos, conga, vocals
- Aston "Family Man" Barrett – bass guitar]
- Carlton "Carlie" Barrett – drums]
- Rita Marley – backing vocals
- Marcia Griffiths – backing vocals
תגובה אחת
לא היה ולא יהיה ואין כמו בוב