לילה דאונס. מקסיקנית, אינדיאנית, אמריקנית, אשה קטנה, יפהפייה, צמות מלאכותיות עד הרצפה. על הבמה ריתם סקשן + אקורדיון + נבל + סקסופון. היא רוצה להעביר מסרים עצובים על מהגרים דרום אמריקניים וגם להרקיד. זה עובד עם קול נשמה שמנעדו משתנה כאלו לא מדובר בזמרת אחת (מדהים) היא לא מפסיקה לזוז, שרה תוך ריקוד, בכריעה, מחליפה אביזרי לבוש צבעוניים. לטיני, אפרו, פולק אמריקני, פאנק וסקא. היא לוקחת את ה"קומביה" המקסיקנית ומחברת לבלוז ולפופ, כמו גם בין פולק אמריקני להיפ מודרני. ופתאום היא עוברת לפואמה דרמטית קורעת לב – La Llorona. שלושה הדרנים לא הספיקו. תנו לנו עוד פסטיבל כזה.  על הדיסק לה קנטינה