ריחות של יסמין וריחות של קטורת וריח המלוח הים-תיכוני, גיטרה חשמלית וסיטאר, ואיזה חיבור! אהוד בנאי יוצא למסע בזמן. מתרגם את מראות העינים ורחשי הלב לטונים הכי אמיתיים. זה המתח בעימות בין עבר והווה, בין שאלה ותשובה, בין מציאות ומסורת.
המוסיקה: רוק אוריינטאל משכר באמת. בנאי ממשיך לחבר את רסיסי נדודיו באיזשהו זרם מחשבה. זה מתחיל ברוק פשוט מעוטר במפוחית בוב דילנית, כשהוא שר על מי שלימד אותו בנדודיו את האקורדים האמיתיים וזה מגיע עד שיר עם אפגני ועד מוסיקה ספוגת ניחוחות מאזורי הים האגאי, וזהו כבר בנאי שמתייחס לחאג'ידקיס או לדאלארס.
הוא שר ב"רוחות הצפון": "ואני המשכתי הלאה, לבדי/ נאחז בתקווה של הבוקר/ נאחז ברוחות הצפון" ומכאן הוא מגיע למיתוס: "הרגשתי כמעט כמו בסרט/ והייתי בלי ספק הגיבור".
הקצב מדגיש את תחושת התזזית, את הבריחה אל הים. טייס שלקח אותו לולנסיה. הרכבת שלוקחת אותו להרים.
בנאי עשה הפעם תקליט א-פוליטי, אם כי פה ושם, דרך צוהר הנוסטלגיה, הוא יזכיר לנו את האדמה הבוערת, כלומר דרך הזכרונות היפים. "הכנאפה המתוקה" היא התייחסות מעודנת לארועי האינתיפאדה. חוזר בדמיונו לסימטאות ירושלים של פעם עם הבשמים וריחות הקטורת. עשרים שנה אחרי הכל נראה כבר כהזיה. השיר לא עמוס בתיזמור. עובד אפרת שעשה יחד עם בנאי עבודה נפלאה, הלך איתו הפעם על גיטרה אקוסטית, וזה נשמע הכי נכון. לא סתם נוסטלגיה. הגעגועים של בנאי לא מנותקים מהווה
בנאי לא איבד את החיספוס שפעם אולי הפריע לי אצלו. יש לו קול ראשוני, לא עושה מאמץ לייפות אותו. העיקר שהמילים והצלילים יהיו כמקשה אחת. השירה אצלו נובעת ממעין טבעי, מעורקיו. כמו הבלוזיסטים הגדולים הוא כבר מסוג הזמרים הקלאסיים האמיתיים או הזמרים היוונים הגדולים שיודעים להפוך כאב לשימחת חיים.
"החיזיון לפרנציסקו גויא", דואט עם יהודית תמיר, הוא מהסוג הקלאסי שדאלארס היה חוטף אותו לרפרטואר שלו. גם ההתחברות לפיוט ולתפילה. ב"רחוב האגס 1", געגוגעים לבית סבא של מי שאין לו עצה ותבונה כנגד הזמן. חשים במתח הזה בין תרבויות, בין פיוט יהודי למוסיקה יוונית וגם רוק, המעברים בין טקסט עברי לארמי, והסולו גיטרה חשמלית שמתלבש על הטקסטורה כאילו נולד הזה.
תקשיבו עוד ל"אסתר", שיר שנכתב בעקבות שיר עם אפגני ול"ג'מלי פורוש". אלה כמעט ריטואלים בקצב מזרחי עם מיני ערבסקות. אתה שומע מוסיקה ערבית ובלקנית – וזה בכל זאת נשאר הכי ישראל.
בנאי לא עשה תקליט נוסטלגי, אבל דרך הנוסטלגיה הוא אומר דברים. בנאי לא עשה תקליט מזרחי דווקא, אבל המזרח עולה אצלו כשמש המאירה מחדש את צליליו, ולמעשה אהוד בנאי, לפי התקליט הזה, הוא החיבור האותנטי הכי מרתק בין מזרח למערב ששמעתי במוסיקה המקומית.
