לאה שבת בהופעה. גיטרה אקוסטית: דודו טסה. אורח: שלומי שבת. מועדון קמלוט ת"א. פברואר 2001
כל הערב חיכינו לאורח שלה. כשהוא עלה, היתה התרגשות באוויר. לאה שבת מרגשת אותי גם בלי שהאח שלומי יצטרף אליה לדואט. אבל כששלומי התיישב לידה, קרה משהו שהוא מעבר לארוע פמילארי מחניף. זו היתה פגישתן של שתי נשמות.
עוד לפני האח, יש לי כמו תמיד, מילים חמות לאחות. מישהו לידי שאל אותי למה לאה שבת היא לא כוכבת על במוסיקה המקומית. למה היא לא פורצת.
אמרתי לו: לא יודע. בשבילי היא כוכבת. מה-איכפת-לי-מאחרים. בכל פעם שבא לי לשמוע זמרת ישראלית אותנטית, ששרה באמת מבפנים, אני הולך לשמוע את לאה. היא עושה לי את זה. ובאמת, ברגע שלאה פותחת את הפה לשיר, שומעים את מה שיושב לה בבטן. והיא לא שרה שירי יאוש ודכאון. אצלה רואים נקודת האור בקצה המנהרה. היא נמצאת במדור שירי התקווה. כשהיא שרה על "כוכב אחד שלי" זה שיר נשמה שיוצא מהעומקים שלה. מי צריך טווח אוקטבות, כאשר החיספוס הקולי הופך את המנגינה ואת המילים למוסיקה אותנטית.
שרה כמה שירים חדשים מהאלבום העתידי. דודו טסה הוסיף את צליליו האקוסטיים היפים בגיטרה. פה ושם תיבלה בניחוח לטיני, שמוסיף טעם לשירים שלה.
היא נוגעת בקהל, משוחחת איתו ממרחק סנטימטרים. אווירה טובה.
היא שרה: "סימן בחול" לפי עדית פאנק. "מחר בבוקר נשכח הכל כמו סימן שנעלם בחול", שרה לאה על הארעיות בחיים. הפשטות היא שעושה את השיר לצירוף של פולק ושנסון. קווי המיתאר הראשוניים. היא מאותן זמרות שיש להן רשיון להופיע אקוסטי לחלוטין. אצלה הנשמה שווה מערכת תופים. טעם מזרחי או לטיני, היא נשארת עצמה, זמרת SOUL. ומצד שני, היא כזו עממית, דוגרית עם הקהל. פונה לאחת בקהל: "מה העניינים, מזל?" "אחלה, אחלה", מבשרת מזל.
מזל, זה בשביל להפיג את המתח. אחר-כך לאה שרה אהבה. אוהבת אותו, מוכנה לחיות בשבילו. ביצוע יותר קלאסי מעממי, פריטה מדודה של טסה. לפני שהאורח בא, היא מספיקה עוד אחד מהחדש, עם טאץ' לטיני, "חמניות מול השמש" על מוטו הזמן בחיינו. טקסט שעל הנייר נראה פשטני, עובר עיבוד אמוציונאלי אצל שבת, ועם עיטור קולי של טסה, זה נשמע חזק. היא שרה "השיר שיביא לך אהבה" שכתבה לגלי עטרי, וזו האהבה המקורית, בחיספוס שלאה רצתה.
והנה האורח. שלומי מביא איתו את כל המשב הים-תיכוני, כולל מיקצב ג'יפסי קינג. פתאום הקהל שמח. זה לא לאה. אין קשר סגנוני ביניהם, אבל כששתי נשמות נפגשות, הן מרימות ערב. וכשמגיעים ל"לכל אחד יש", להיט הענקים של שלומי וליאור נרקיס, הריגושים מרקיעים. אחד הלהיטים הימתיכוניים היפים שנכתבו בעשור האחרון.
לפני שהוא יורד, חוזר האורח לגירסה ל"מלגניה" הישן. זמר שמרצה את כל הקהלים, והקהל לא מאושר שהוא מסתלק. לאה נשארת כדי לסגור ערב, שנותן חומר למחשבה, שגם אם אין קשר סגנוני ביניהם, ביחד הם יכולי לפוצץ אולמות.
