מאיר ישראל, סינגולדה, עין הבר? מוכר לכם? באים לעבודה אצל שלמה ארצי כבר שנים. הרכב מנצח לא מחליפים. וארצי מגיע גם להופעה קטנה בזאפה כדי לנצח. לא שהוא צריך להילחם. גם ענקי הג'אז לא לקחו 185 שקלים לכניסה.

 אבל ארצי דורש ומקבל, כי אצלו זה על-בטוח. נצחון כבר מהדקה הראשונה. עם ישראל ממשיך להגיע לארצי כדי להיות מוחנף. לרקוד איתו במעברים. לחוש את המגע המיוזע. לפלרטט. געגועים עושים מוסיקה, וההאהבה הישנה היא פנטזיה מוכרת. כמו פעם, כמו תמיד. ארצי של טי-שירט ומגבת. בשביל להגשים את הריטואל עם הקהל לא צריכים עניבה. הקריצה היא בגדול הגם שאינה מתחנפת במודע.
אותה האופרה בשינויים קלים, וכמה פעמים כבר העלה ארצי את האופרה שלו? אבל רק הוא יכול לשחזר את הריטואל הזה. איך אומר השיר: שנינו רוקדים הפוך, מסתכלים על הירח, הוא לא יודע כלום. ארצי רוקד את אותה האהבה.

שרים  איתו שירי דרכים ואהבה, בדרך מיתמרים קצת ענני אבק מלחמות, קצב ומלודיה מחניפים. ותמיד יש יפים ויותר יפים. ארצי לא ממש מחטט בפצעים פתוחים או נוגע בכאב.  הפרטי לפעמים מתערבב בלאומי. אבל זו אינה הטראומה, לא כאב צורב, אלא הכייף שבשיר שיש בו גם משהו אינטימי וגם משהו מלודרמטי.
הרוב זה שנסוני אהבה בסגנון הישן, עם כל השמאלץ. המנגינות שיש בהם קצת אידישקייט. עדיין מתנשק בחדרי מדרגות, ממשיך לרקוד בחושך. הולך לאיבוד דרך מרפסת. (דגימת סאונד למטה) מפנטז בנסיעה באוטובוס, מסתובב סביב ציר האהבה, כמו סביב הזנב של עצמו. סיפור רומנטי ממושך ומתמשך עם הקהל. וריאציות על נושא. אותם הסולמות, אותו אקורד ואותו צליל אקורדיון.
האהבה ההיא כבר לא תחזור, אבל היא תמשיך להטעין את ארצי מחדש כנראה גם בסוף המאה הזו, והקהל ידע איתו עוד לילות אהבה לא שקטים, סוערים כמו תמיד, תהיה זו הופעה קטנה בזאפה או ענקית בקיסריה.