עדי רנרט – קלידים, עמוס עבר-הדני – גיטרה, גיל לדין – תופים, גורי אגמון – סקסוופון, רוני צוקר – טרומבון, איתמר בורוכוב – חצוצרה, אלי יששחרוב – סקסופון, יואב יפת – הקראת שירים.
מפגש בין מוסיקאי ומשורר הוא אתגר לא פשוט, במיוחד כשמדובר בשירים קיימים שלא נכתבו להלחנה. אלי מגן, אחרי שהשתתף עם השיר "לזכור" (שהלחינה ורד קלפטר) בתוכנית "סימנים" ב-2004, שהוקדשה כולה לשיריו של המשורר מירון ח. איזיקסון, החליט להפוך את האתגר לפרויקט אישי ולהלחין אלבום שלם משירי איזקסון. ואחרי הדיסק הגענו גם למופע.
אם להתחיל מהשורה התחתונה: אלי מגן הגיע לצוותא. המשורר – לא, למרות שבגופו איזקסון נכח באולם ואפילו עלה לברך.
מגן הגיע לערב הזה עם הקונטרבס שלו ועם מטען מוסיקלי עשיר – איש רב ז'אנרי מפופ רוק וריתם נ' בלוז ("אחרית הימים", "כייף התקווה הגדולה"), זמר של שלאגרים נצחיים כ"העץ הוא גבוה"", נגן קונטרבס מדופלם – בהרכבי ג'אז, גם במוסיקה הקלאסית (הפילהרמונית).
ואמנם, הפרויקט – מציג את כישוריו, גם כמוסיקאי כמעבד ומתזמר, אבל בכול שקשור למפגש עם המשורר – לא התרחש בדרך כלל ה"קליק" המיוחל.
שמענו בלוזים, ריתם נ' בלוזים, פאנקי, רוק, בוסה, גם סגנון יותר מינורי וקלאסי, אבל אלי מגן ברוב המקרים התקשה להעביר-להאיר את השירים של איזיקסון מהזווית האישית שלו, כשנסונר שהשירים מחלחלים בעורקיו.
אמרתי אתגר לא פשוט, כי השירים של איזיקסון לא ממש משתוקקים להלחנה. הםחוקרים את ההוויה בפינצטה פילוסופית ובלשון מאוד מורכבת. אילו הייתי מלחין, הייתי חושש לגעת בהם. "סימנים" היה אכן פרוייקט מאתגר מאוד למלחינים שונים (אלון אולארצ'יק, אביתר בנאי, יוני רכטר) שהוליד פרשנויות מוסיקליות ייחודיות. דווקא בגיוון היה משהו אטרקטיבי, ניסיון של כול מלחין לאתגר את עצמו ולו בשיר אחד שבחר, ומגן אכן הצליח להאיר את איזקסון מהזווית שלו ב"לזכור".
ההתמודדות עם מקבץ משירי המשורר גדולה, לטעמי, על כתפיו הגדולות של מגן. מגן ניסה לקחת את איזקסון לבלוז, לבוסה נובה, לריתם נ' בלוז, לפאנקי,אפילו לאונגרד ג'אזי. לעיתים, היתה הרגשה שמגן משתמש בשיר לצרכיו המוסיקליים המגוונים, במקום שהשיר יהיה את הסיבה להיווצרות הצלילים.
המקצבים לא עושים ברוב המקרים חסד עם הטקסטים. גם מלודית והרמונית, מגן לא הצליח לקרב אותי לאיזקסון, ולעיתים, כבר העדפתי לשמוע טקסטים בקריאתו הטובה של מנחה הערב יואב יפת.
בלוז ופאנקי בעיבודים ג'אז פיוז'נים עשירים לכלי נשיפה אינם בד"כ השפה שמתאימה לשירים האלה. לעומת זאת, בשירים הפחות "מעובדים" והיותר שקטים כ"לא ידעתי", "האיש לא ידע" ובמיוחד "השקפת חלון" ("בבואי יומי אמות כאיש על אשתו שהיא קנאתי והיא מקומי") שהלחין מישה סגל – מגן מצליח יותר בחיבור בין השיר והמוסיקה.
מגן השקיע השקעה גדולה ורצינית בפרוייקט הזה, כולל עזרה מהרבה ידידים, ובמיוחד ורד קלפטר שגם הפיקה, אבל בתוצאה הסופית, נראה שהמפגש נשאר יותר בגדר של מחווה למשורר מטעמו של מגן, פחות הוליד רגעים מרגשים של חיבור אותנטי.
