דאף נשמעת בהאזנה ראשונה מהרוקריות המוכשרות שנולדו לזה, יש לה אלט עוצמתי שמתחבר נהדר לגיטרות החשמליות והיא יודעת לנוע בין פופ לרוק, קצבי לסלואיי בשירים על נערות מתבגרות. ולא רק זה – יש לה בלדות נהדרות אחרי כמו "להתעופף". מה עוד צריך? אבל באיזשהו מקום, במהלך הדיסק הייתה לי הרגשה שהיא נעה על פס יצור של הפקה רוקית משומנת היטב, אפילו סטריאוטיפית. מצד שני, זה בדיוק מה שתואם את סגנונה. המוסיקה בדיסק השני שלה הרבה יותר אותנטית מאלבום הבכורה שנקרא "מטמופרפוזה", שרה על אושר מאזור שנמצא מתחת למיתרי הקול, יודעת להגיע לקרשנדו, להטעין טקסטים פשוטים בעוצמות הבעה. ומתוך ה-17 שירים, יש לה, לא להאמין, 15 שפוגעים בקלות. בטח שאני מעדיף את דאף על בריטני.