מרץ ב12, 2006

Unplugged

מסגרת האנפלאגד של אם.טי.ווי עושה טוב לאמנים. הם מרגישים בה נוח, מתעלים לרגעים אינטימיים שלא ניתן להגיע בהופעה רגילה. זה שקרה לאלישיה, שנשמעת כאריתה פרנקלין של התשעים והאלפיים. כשהיא שרה If I Ain’t Got You , מלווה עצמה בפסנתר, זה

המיטב

אחרי מסע מוסיקלי של 35  שירים, ו-150 דקות,  אפשר לומר: ראינו לה בעיניים, הקשבנו לה ללב. הרגשנו את הבטן שלה. התעצבנו ושמחנו איתה. מתאבנים: "געגוע" ו"לוליטה", שממשיכים להעביר צמרורים. אחר-כך מגיע "לך תתרגל איתה" הקליל ו"רואה ל בעיניים" הדרמטי והטעון, גם

פול מקרטני בכיכר האדומה

הגם שכף רגלו של פול מקרטני לא דרכה מעולם בעבר על אדמת רוסיה, מה שהתרחש ב-24 במאי2003  בכיכר האדומה נראה כקאמבק הכי גדול שלו לרוסיה. הרוסים חיכו לפול מקרתני בכיליון עיניים ארבעים שנה כדי להגיד לו תודה ענקית. כמו בישראל, בשנות

Finally The First Farewell Tour

"בו סואר פריס", אומר קולינס ומתקבל בשאגה על-ידי הקהל באיצטדיון –BERCY, שעוברת דרך הסראונד. (דולבי 5.1, DTS) אחרי שרואים את הדי.ווי.די הזה, אפשר לומר שראיתם את המופע האחרון של קולינס. ואיזה מופע. הטור של 2004 נפתח  מפגן תופים כמנה ראשונה. קולינס

LIVE… AT LAST

לגלות מחדש את סינדי לאופר. סקסית, שובבה, מצחיקה, מוטרפת, אקסצנטרית, אבל גם מה-זה אמוציונאלית. המופע שהוקלט במרץ 2004 בטאון הול בניו-יורק, מגלה שהיא השתנתה. מזמרת פופ של "נערות רק רוצות שעשועים", היא נהייתה זמרת של רפרטואר, הרבה קאבר ורשנס, והיא

OLD FRIENDS

חשבון פשוט: סיימון וגארפונקל הקימו את הצמד ב-1964 ופירקו אותו ב-1970. בסוף 2003 , תחילת 2004 ארבעים שנה אחרי, והם כבר מגרדים את השישים וארבע, והם שוב יחד. האמת: יכולתי להסתפק בקונצרט ההסטורי בסנטראל פארק, שיצא על DVD, אותה הופעה

אבריל לאבין – מיי וורלד

היא לא כוכבת הטינאייג’רס הטיפוסית. לא בריטני, לא קיילי. לפי המקצוענות, לפי העמידה, לפי ההבעה, הייתי מוסיף לה עשר שנים. יש לה עיניים כחולות, גוף משגע, עוצמה של רוקרית מלידה. המון כישרון. אבריל היא למעשה – סנסציית רוק. הופעה חיה

"ברוך בואכם לקליפורניה שטופת השמש"

הטור נקרא "סקרלט’ס ווק טור", ספטמבר 2003, אנחנו באולם "סאונד אדבייז" בפאלם ביץ ’ פלורידה. מאחורי הקלעים מתרוצצת טורי עם בתה נטאשה. היא נותנת ראיון גלוי לב בתוספות. על הבמה עם שני פסנתרים, מראה טורי שהיא סינגר סונגרייטרית שמסוגלת לשרטט

LIVE 2003

משחק העונה בפופ המקומי של אותה שנה. כולם היו בעד אותה הקבוצה. קונצנזוס. משחק מכור. יובל בנאי, שלומי ברכה, איגי דיין, מייקל בנסון, אבנר חודורוב נכנסים לאמפי מחזיקים יד ביד, כמו אלופת אירופה שעולה למגרש. יובל שר: "לא מוצא עכשיו

במצדה

בסביבות ארבע ושלושים לפנות בוקר, הקהל מצטרף ל"דניאלה". ברקע פוצע שחר אדמדם-כחלחל. קיץ 1993. האמפי למרגלות המצדה. דיוויד ברוזה בבגדיו השחורים הנצחיים באקסטזה. עוד כמה דקות תופיע שמש ענקית כתומה במזרח. כמעט ארבע שעות אחרי, סביבות שבע, אור מלא של בוקר, ברוזה

"ילדות"

ילדות לפי רביץ מורכבת מפסיפס של זכרונות. 28 הקטעים בדיסק אינם אוטוביוגרפיה, אלא נגיעות מרופרפות במומנטים שאומרים ילדות. המניע של רביץ קיים, נדמה לי, בשיר מקסים, "את עושה אותי אמא". זו האימהות שעוררה אצלה דברים. מכאן היא חוזרת לכול מה

At The Palace, הופעה חיה

דצמבר 2003, אלכסנדרה פאלאס בלונדון, מופע סולד אאוט (8,000 איש) של הלהקה הסקוטית המופלאה. נדמה לי שמתקיים כאן צירוף נדיר של אוסף השירים האולטימטיבי בהוןפעה חיה, מה עוד שטראוויס במיטבה.  הדי.ווי.די יוצא במקביל לאלבומה "12 זכרונות" והוא כולל סרט דוקומנטרי

Legend הדי.וו.די

ב-8 בדצמבר 1980 פגעו בג’ון לנון כדורי המרצח, מארק דיויד צ’פמן, ליד ביתו שבבניין דקוטה בניו יורק. לנון היה בתחילת  קאמבאק מפתיע אחרי פרישה ארוכה, אלבום חדש "פנטסיה כפולה", שלו ושל יוקו, גם סינגל מצליח "ג’אסט לייק סטרטינג אובר" שזינק

"מה עשינו בקיץ שעבר", הופעה חיה ב-KNEBWORTH

בשלושה ערבים בנבוורת’ אנגליה, אוגוסט 2003, התברר כי קם יורש לפרדי מרקיורי. וכדי לקבל חיזוק לתחושה, נותן ויליאמס דוגמית ל375,000 סוגדים איש מ-WE WILL ROCK YOU, הימנונה של קווין.   ויליאמס משחק לידי המעריצים. הם מקבלים את מלך הפופ  על הפתיחה תלוי

המובחרים 1990-2000

נכון שלא בכל קליפ כאן קיימת התאמה לתוכן השיר, אבל די בקליפים כמו "מיס סרייבו", PLEASE   כדי לקבל גם ערך מוסף סינמטי. הסאונד מעולה, ובמערכת הקולנוע הביתית, התוצאה אף מענגת יותר ממערכת סטריאו רגילה. קשה לדבר על קו מנחה בקליפים

הדי.ווי.די

דיסק 1: הופעה בקיסריה, שלמה ארצי באולפן, ראיונות עם חברי הלהקה. דיסק 2: 12 קליפים, שיחות עם שלמה לאורך הקריירה, תולדות הדיסקים. בימוי ההופעה: אריק שור דוידוביץ, עריכה: אריק דור דוידוביץ, לואי להב, עופר זר. נגנים: מאיר ישראל – תופים,

בחזרה לפינגוון 2

נוסטלגיה היא ענין יחסי. האוסף לא בא לכפות עצמו על המתרפק על מועדוני השמונים או אפילו על סוף השבעים (גרי ניומן) או להציע אלטרנטיבה למוסקיה העכשווית.  האוסף עומד בפני עצמו, טעון, רוק של תאטרון ואווירה.  דייב בול ב"סטריקט טמפו" שלו

שאוגירל

רגליים ארוכות וחטובות על עקבים, רקדנים ורקדניות עטויי נוצות, תאורות מסנוורות,  קרני לייזר בוהקים. קיילי מינוג בכובע נוצות ענק ובשמלת טווס משתרכת עולה ויורדת במעלית  מתוך הבמה כדי למלא הוראות הכוריאוגרף בתנועת שבלוניות לצד רקדנים מיומנים, בשלל מערכות לבוש.   Showgirl צולמה

"פליי" – הקליפים

אסור להחמיץ את הדי.וו.די הזה. יש בו כול פרמטר שהופך אותו  נדיר באיכויותיו – קליפים ברמות חידוש וטכנולוגיה מן הגבוהות בתחום הפופ ארט, והדגש על אמנות פופ, כי גבריאל, אחרי פרישתו מג’נסיס המשיך בקו אלטרנטיבי, חדשני ומתקדם. ובעיקר – זה הסאונד

50 שנה במוסיקה

ריי צ’ארלס חוגג 50 שנה בשאוביזנס ויום הולדת 60  במסיבת דואטים, שהבולט ביניהם – living In The City עם סטיווי וונדר, שיר סול חברתי נוקב וסוחף. מי עוד הגיע להצדיע ולשיר? מייקל בולטון (דואט של "ג’ורג’יה במחשבתי"), גלדיס נייט, וילי

Power girl – אוסף

POWER GIRL? לא מדובר באמזונות פופ, אלא בזמרות שתעשיית הפופ יודעת להשתמש בכישרון שלהם למוסיקה מסחרית מהמדרגה הראשונה. השאלה היא שאלת המיסחור. בטח שאני מעדיף את אבריל לאבין של "מיי הפי אנדינג" על קיילי מינו "איי בליב אי יו". קיילי

NOW 10 – זה מה שאני קורא מוסיקה

"איפה האהבה" של "דה בלאק אייד פיז" ו"בצללים" של "רסמוס" הם פתיחה לוהטת לאוסף שהמוניטין שלו מחייב. תלחצו על מס 10 ותקבלו את "סיינד סילד דליוורד" בגירסת בלו-סטיווי ונדר–אנג’י סטון" ואתם בעיצומה של מסיבה.  לא תמיד נשמר המתח הריתם אנד

AMOR 1+ 2

האוסף הכי מורח ומלהיב שאפשר לקבל מההיסטוריה של המוסיקה הדרום אמריקנית לשלוחותיה. מירב הסלואויים, הרומבות, המלגניות, שירים מתקליטי הויניל המתבלים והישנים, וכולם בדרך כלל חיים מחדש. אחדים מה-46 שירים מופיעים פעם ראשונה על דיסק. "חיוכים" ו",אני אשתגע" ששרה חווה אלברשטין מקבלים כאן

NU DIVAS 2004

רוב הפרימדונות העכשוויות נכנסו לאוסף, שהוא כבר סדרת המשך של חברת BMG רששימת ה-20 נפתחת באוריינטציה פופ-ספרדית עם ג’ניפר לופז ("איינט איט פאני") ואחרי זה עולות ובאות כול מי שתגידו. הצלחת אוספים מהסוג הזה נעוצה באיזונים של סגנונות, טרנדים, מקצבים.

הנשים הגדולות של המוסיקה

מה יותר סוחף-מרגש? טוני ברקסטון ב"אן ברייק מיי הרט", כריסטינה אגילרה ב"ביוטיפול" או ויטני יוסטון ב"איי וויל אולווייס לאב יו"?  לא ברור אם העובדה שאלבום האוסף נפתח בשלוש אלו מלמדת על טעמו האישי של העורך או על מניפולציה מסחרית להכניע

Back To Mine

אוסף מס. 20 בסדרה "בק טו מיין" מציג את טעמיהם של נייל טננט וכריס לאו, הלא הם הפט שופ בוייז, בשני דיסקים. הסקרנות באופן טבעי גדולה, ההפתעות – רבות. למעשה, הסדרה כולה היא בעל אוריינטציה של מוסיקה אלקטרונית, אלא שטננט ולאו

ANGLES

אין ספק שעורכי האוסף  זממו תמהיל הכי מחניף. למשל: מריו פרנגוליס בדואט עם המודי בלוז ל"לילות משי לבן", שרה ברייטמן שרה "בהיר יותר מחיוורון", מקהלת "גרגוריאן מסטרס אופ שאנט" מנסה לוקחת את "יריד סקרבורו" של סיימון וגרפונקל לתחום המזמורים הרליגיוזים.

Kinky love 4

נתחיל במה שעשה גרי ג’ולס ל"מאד וורלד" של "טירס פור פירס", שיר מפס הקול של "דוני דרקו" שבשבילו קונים אוסף. "קולדפליי" פותחים בקו מלו-מלנכולי קודר ב"אין מיי פלייס" ומקסמיליאן הקר ממשיך כמעט באותה אווירה עם "פוליאסטר". תוסיפו את "אואזיס" עם

Fresh 2005 – אוסף להיטים

לפתוח אוסף להיטים עם שלושה להיטי סלואו, זה נדמה לי חידוש. ג’יימס בלאנט – "יו אר ביוטיפול" הרגשני, בקסטריט בוייז – "אינקומפליט" הטעון סטייל בראיין אדאמס, דניאל פאוטר – "באד דיי", פופ רגש עם מנגינת נצח מכניעה. עורכי האוסף (עופר

וורלדווייד 2

שיטת העריכה של הדי ג’יי, הגורו של "רדיו 1" תחניף לכל אוזן: הוא מרכיב אוסף ללא להיט אחד, אלא קטעים שביחד יוצרים אווירת איזי ליסנינג מאוד מיוחדת. ג’אז נוגע בהיפהופ, בבוסה. החיבור המלהיב בין לטינו לג’אז של "נו ספיריט הלסינקי",