בבארבי שעה לפני חצות, המקום היחיד שממנו אתה יכול לראות את מוניקה סקס, זה מאזור הדלת בה נכנסת, ועל קצות האצבעות. עשרים סנטימטר יותר, עשרים פחות. מה-זה-מפוצץ. אחרי שהרכב החימום פינה במה, הייתה באוויר ציפיה כמו לקבוצת כדורגל שעוד רגע תצא בריצה מחדר ההלבשה. סובול, רוט ובן-צור לא נראים להקת פולחן. הם עולים בלי דאווינים.
סובול שר: "שנים חסומות, שנים בלי רגש, שנים מהצד, מנותק, מלא בעובדות חסרות כל ערך, הקיסר של יפן יושב בכסא מנפנף בלי דגל" גם השירים הבאים "בעיר הזאת", "הקונפורמיסט" הם מהחדש. והם מראים כי על סובול וחבר רעיו נחה ההשראה.
סובול לא רואה מעריצים, פניו כמעט פלאט. בטח לא סטאר. הוא בא לשיר. אין ג'סטות. לאלבום בחדש קוראים "חיות מחמד". הקשר של השם הזה לשירים? לא מחמד ולא נחמד. הבחור שר על "שנים חסומות של הבל" ועל זה ש"בלילה יותר קל לחיות בעיר הזאת". זה לא חיות מחמד. לא פוציניו ולא מוציניו.
מצד שני גם סובול, פיטר רוט, שחר אבן צור, יודעים שהחבר'ה באים בשביל הפאן. שרים את השירים, מרימים ידיים, רוצים לזוז. סובול נדמה לי, מתרחק מזה. מצליח להעביר תחושות, גם כשהדציבלים נוסקים.
הטקסטים על יחסים לא פשוטים. "לא רוצה לדעת מה קורה איתך, איתי" זה לכאורה לא בידור. זה ניכור. אבל רוקנ'רול שישי בלילה, צריך להתיישר על חבר'ה ששילמו בכניסה כדי להתפנן בסתלבט.
מוניקה סקס מציעה רוקנ'רול לא מתפשר. גיטרות שנטענות ויורות במקומות הנכונים, וחומר חדש קצבי-מלודי מהסוג היותר קליט שקיבלנו מההרכב הזה. יבואו גם "איש קש" ו"גשם חזק" מ"יחסים פתוחים". דה בסט אופ.

הבנאדם מחפש את עצמו בתוך עצמו, מתפלסף קמעה, בוחן את אהבותיו הישנות, תשוקותיו ובדידויותיו. "הרעב גדול מדי/ חייב לראות אותך",  שר יהלי במקצב סלואו בלוז איטי. שיר פשוט על אמונה באהבה. ויש לו עוד אחד סטייל השישים על אחד שמסתובב ברחובות ותוהה על מצבו בשעה שהיא "הולכת לבד".
מוניקה סקס הולכת על אקורדים ומהלכים די פשוטים שסוללים את הדרך לביצועים הנאראטיביים של יהלי. נגינתם של פיטר רוט ואבן צור מראה כי הם חותרים לרוק הבעתי, כזה שמטעין השירים. והם בעלי מקצוע. כל דיסטורשן הוא דיסטורשן במקומו.
סובול לא חזק בדיבורים.  רק פעם אחת הוא אמר משהו על המפיק פיל ספקטור. הקהל בבארבי לא הבין על מה הוא מדבר. אני גם לא בטוח שהוא מכיר את ה"ראמונס", אחת הלהקות שספקטור הפיק. אבל זה רק מראה שלסובול אין ממש מה להגיד. הכל נאמר בשירים.
מוניקה נשמעת בוגרת יותר, חופשית משוחררת ומקצועית יותר מאשר בשנים קודמות. לא צריכים להגדיר את הסגנון שלה. שירים מיד-טמפו סלואו, סטייל השישים, רוק פשוט ובלוז. גם קאונטרי סך הכל, ערב שמחזיר יותר לשישים ולשבעים מאשר לוקח אל האלפיים. יש לנו להקת רוק עברית אותנטית.