ואנחנו שוב בז'אנר שיר התמיהה-שאלה. במקום שאלות נוקבות, מתייפייפים בשאלות נדושות כמו – "היכן הפרח שאת סודו לא אדע" או: "היכן הגעגוע שאת קולו לא אשמע". את התשובות אולי נמצא בארץ עוץ. אולי.
אין לי שום דבר נגד נאיביות, אבל אני מחפש נאיביות שיש בה מגע של קסם. לא נאיביות שסובלת מאנמיה. המוסיקה היא סוג של פופ אקוסטי ריחופי מעט, מנגינה פשוטה, הרמוניה שקטה, וקולו של זמר (דרור שוסטק) שנשאר בחלקה הנאיבית שלו, מסרב לפגוש את הלב שלי. עובר לידי, מנפנף לשלום ומחייך בנימוס.
