נא להכיר את הקליידרמן של הסקסופון, את גדול נגני מוסיקת המעליות? אני לא בא להעליב. מי שטועה זה אני, לא מי שמכר 75 מיליון תקליטים ודיסקים. חוץ מזה אנחנו בעיצומו של טרנד. גם רוד סטיוארט ובארי מנילו עלו על הגל. ההבדל: קני לא שר. הוא מנגן. אוהביו יגידו: הוא מנגן כאילו שר מן הלב. אישית, אני לא מרגיש ככה. הוא מנגן טוב, הצליל שלו חם, אבל כמעט ללא ניואנסים. ללא שאר רוח, ללא אינטרפרטציה. ללא ג'אז.
זה סוג של דיסקים צפויים לקראת כריסמס. "אני במצברוח לאהבה" "המנגינות הכי רומנטיות בכל הזמנים". "הדרך בה היינו" (המוכר מברברה סטרייסנד), "יסטרדיי", "את כה יפה", "צל חיוכך", "אם", "העיפי אותי לירח", "כשהזמן עובר", "זו הייתה חייבת להיות את". באמת בלדות שקשה להתווכח איתן. וקני ג'י לא רוצה להתווכח, לא עם המנגינות, לא עם מבקריו. הוא מה בא לעשות גוד טיים עם הממרחים האלה בנגינת הסופרן סקסופון. ואתם יודעים מה: יש לו טון וצבע וסגנון נגינה שאי אפשר לטעות בהם. זה לא מעט.
הבעיה שאחרי 7 שירים הטון והצבע והסגנון כבר ממחזרים את עצמם, שגם המנגינות האלמותיות לא עוזרות פרט אולי לשיר הנושא מתוך "רומיאו ויוליה", שאותו שום מוסיקת מעליות לא יכולה להרוג וגם Fly Me To The Moon שלא להאמין – מעובד לביג באנד ג'אז.