כשניל יאנג, טרובדור הרוק האגדי, מתרפק על שורשיו, הוא מסכים בצורה כמעט נדירה לתעד את עצמו. כשמדובר בתיעוד, זה יכול להיות כנראה רק מעריץ כמו הבמאי ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים") שהציב בקיץ 2005 9 מצלמות באולם ריימן ההיסטורי בנשוויל – האולם שאיכלס את תולדות מוסיקת הקאונטרי במאת השנים האחרונות.
נדירה – כי אולי בפעם הראשונה מקבלים פורטרט קולנועי אינטימי של ניל יאנג, שמוכן להידחס למכונית כשמצלמה על אפו, לדבר על המוסיקה שהכי קרובה לליבו וגם לאפשר למצלמות לשוטט מאחורי הקלעים, בתוך משפחתו, בין החברים והנגנים.
בשביל דמי – החיבור בין המצלמות למוסיקה של יאנג הוא משהו יותר ממאגי. כמעריץ, הוא מצלם את סוגי הגיטרות שבהן מנגן יאנג (בחלק התוספות המיוחדות) הוא מדבר על יאנג כעל "קוסם", "אמן דגול" ו"משורר-טרובדור מהדור הישן", שיש למהר לתעד כאחד המוהיקנים האחרונים, שריד לדור שהולך ונכחד. התיעוד מכניסו לתוך "מופע חלומי" (הגדרה שלו). הרבה מעבר לעוד צילום של קונצרט רוק.
יאנג (שכתב את שיר הנושא של "פילדלפיה", סרטו של דמי) מדבר על הרגישות של דמי למוסיקה, במיוחד למוסיקה של נשוויל, של שורשי החברה האמריקנית. "אני שונא מצלמות בקונצרט, אבל הפעם הסכמתי. מבחינתי – ההופעה בריימן זה לחלוק כבוד למוזה העתיקה".
יאנג הביא לקונצרט נגנים שלעולם אינם רק "באים לעבודה", ובנשוויל לא בעיה להשיג כמה קשישים שעדיין מנגנים את הדבר האמיתי. יאנג רצה צליל כפי שהוא נשמע בתקליטים ההם.
יאנג עולה לבמה עם כובע בוקרים, גמלוני משהו, אנטי סופרסטאר במובהק, ומנגן שירים מתוך אלבומו PRAIRIE WIND ("רוח ערבה") ועוד מבחר מארבעה עשורים, חלקם לא בוצעו מעולם בלייב. בין האנשים שנמצאים איתו על הבמה – כוכבת הקאונטרי אמילו הריס (שהוא מדבר עליה בהתרגשות), נגן גיטרת הסטיל בן קיית' וגם אשתו של נייל – פגי יאנג שמלווה בשירה.
דיסק מס. 1 מכיל את הקונצרט + "סיפורים" אוסף של קטעים שהוצאו מהסרט שיאנג עצמו מציג אותם כולל "אולד קינג" – סיפורו של כלבו האהוב.
דיסק מס. 2 מתעד את ההכנות ל- 2 לילות הקונצרט – מאחורי הקלעים, שיחות בין ג'ונתן דמי וניל יאנג תוך כדי נסיעה ברחובות נשוויל. כנ"ל – שיחות עם הנגנים, קטע על הגיטרות הישנות של ניל יאנג, כולל גיטרה של הנק ויליאמס, כוכב הקאנטרי שהוא רכש לפני 30 שנה, קליפ מהופעה ראשונה של יאנג בנשוויל בתוכנית הטלוויזיה של ג'וני קאש ב-1971.
זה לא סרט על סופרסטאר. יאנג ודמי נדמה לי סיכמו מראש שהם לא הולכים על עוד דוקומנט על כוכב רוק. את יאנג כיוון של סגידה ממש לא עניין. יאנג מדבר בסרט כבר כסוג של הסטוריון ששואף לשמר את המוסיקה הזו, ואם סרט על הנצחת תרבות – אז דרך קונצרט שנערך בריימן אודיטוריום בנשוויל שבין כתליו ממשיכה לנשב אותה רוח מאז סוף 1892, עם אקוסטיקה מופלאה של כנסיה.
בשביל דמי – יאנג הוא גם סוג של מטפורה – למוסיקה האמריקנית על גו וניה, לא רק קאונטרי מיוסיק, כי יאנג הוא לא רק קאונטרי, וכשהוא ששולף גיטרה אקוסטית ישנה שבה ניגן הנק ויליאמס האגדי –בשביל דמי זה חלק מהסימבול, מהחלום. בשביל יאנג זה הרבה יותר פרוזאי – כדי ליצור מסמך היסטורי. התוצאה מראה ששניהם באו על סיפוקם.
