מלווים: עובד אפרת: גיטרות, גיטרה בס, ערן וייץ – גיטרות, אבי אגבבה – תופים וכלי הקשה

שירים: האמנם, סולם, הגן הבלעדי, פרח הלילך, אוהב או נאהב, מרתיחים מים, מדברים, כמעט שנתיים, האהבה מאלתרת, קלפים, אמא נאנחת, בוקסקרבוים, טווס הזהב, געגגועים, מול הים, אספרסו קצר, צל, וורה, בקורת דרכונים, Foreign Letters, כל שעה נשיקה, קוקוס, רמז, אדבר איתך, את חרותי, שלוש אהבותי, שבע, כמו צמח בר.

את הסטנדינג אוביישן היא קיבלה עוד לפני השיר הראשון, כאילו בשביל חזרתה מההיעדרות הממושכת. קהל שמצדיע לה על השיבה לבמה. תודה-על-שחזרת, חווה. כמה טוב שאת שוב איתנו. ובאמת כמה טוב.
געגועים לחווה אלברשטיין בשנת 2007 שזה געגועים לחווה אלברשטיין 1987 גם לחווה של 1977. ההבדל היחיד שאם פעם היא התחילה ערב עם "את חירותי" ו"שלוש אהבותי", היום היא משאירה את זה לקינוחים. כל השאר זוהי חווה, יותר נכון יהיה לומר חווהל'ה, אותה זמרת נמוכת קומה, שחוזרת למקורות שלה, שזה בעיקר פולק מיוסיק ואידישקייט. הומור דק, חיוך אירוני, עיבודים אקוסטיים, הפקה קומפקטית. צניעותה הכובשת. זמרת שיש לה את האלמנט הזה של פרשנות יצירתית של שיר, במגוון ביצועים, שירים של שלוש דקות שביחד יכולים לרגש יותר מסימפוניה שלמה.

חווה לא באה להסעיר מחדש. היא באה להדגיש את קווי המתאר המוכרים שלה. פשוטה בלבוש, פשוטה בשירה, לא מוסיפה גרם לסאונד מעבר למה שדרוש. לא רצה לפני השירים, לא מתיימרת ליותר ממה שהיא. שזה עדיין לט מעט: תערובת של זמרת עם ושנסונרית. חשוב לה שהסיפורים של השירים יגיעו, שהגיטריסטים שלידה (ערן ווייץ, עובד אפרת המצויינים) והמתופף (אבי אגבבה) יעניקו לה את הסאונד המדויק גם באקוסטית, גם בחשמלית. חשוב לה לשיר כמה שירים ביידיש, כדי להתחבר לבית הוריה מחדש בגעגוע של חיוך טוב.
חשוב לה שהמופע לא יהפוך למועדון זמר דביק של שרים בצוותא. פרט ל"האמנם" ו"פרח הלילך" על הפתיחה, רוב הערב מורכב משיריה הפחות מזדמרים-מזדמזמים-מחניפים. את הפרק הנוסטלגי היא תשאיר לסוף. בשירים כמו "מדברים", "האהבה מאלתרת", "אספרסו קצר", "בקורת דרכונים",
חווה הולכת הפעם יותר לכיוון ההומוריסטי-אירוני. פחות עצב, פחות דרמה. פחות כאב. זה לא ערב של מצעד להיטיה. הוא ערוך כך, שיספק את מאווייה העכשוויים. אפילו את "צמח בר" הקלאסי היא תשאיר לסיום לביצוע אקפלה. זה ההבדל בין חווה של היום לחווה של אתמול – במינונים, בפרספקטיווה. והיא מצליחה ליצור איזון מסוג אחר בין  הקלאסיקה היותר "נאיבית" משהו להבעה העכשווית, רבת הגוונים, התיאטרלית, האירונית, הנוגה וגם המשועשעת.