אחינועם ניני – NOW ההופעה גיל דור: ניהול מוסיקלי וגיטרות, זוהר פרסקו _ כלי הקשה, ז'אן פול זימבריס – תופים, עדי רנרט – קלידים וחצוצרה, הגר בן-ארי – בס, מור הפקות-כספית

לקראת סוף הערב היא קופצת, מפזזת. לבדה. יחפה. במעגלים. זוהי ניני אינטרנשיונאל. קצת אתנית, פולקית, דאנסית. קצת מזה, קצת מזה. מנדבת שיר בעברית. הרוב אנגלית. צעד תימני. שיר של הביטלס. וז'אן פול זימבריס וזוהר פרסקו דופקים מאחור ולוקחים אל הדאנס האתני.
בהדרנים היא תשיר "אורי". רגע של שקט אחרי כל ההמולה האינטרנשיונאלית. הכל מחושב. הכל יושב במקום. הכל מדוייק.

"ניני NOW" מגיע לישראל. "אבל אני הכי מתרגשת כאן, בבית". מבשרת, אחינועם בהתרגשות מצוחקקת. והאמת? כמה זמרות מקומיות יכולות להגיד דברים כאלה ליושבי הפרובינציה.
שתי מערכות הקשה, צליל אלקטרוני- אקוסטי. יש משהו שקוף בקונספט. היא לא יחידה. התעשיה מכתיבה. גם גדולות ומפורסמות ממנה מוכתבות ב – SOUND. לא עיבודים פונקציונליים. "וורלד מיוסיק סאונד". אם את אקזוטית, אם יש בך משהו "פולקי", אז זה הזמן. ויוסיפו לך גם אלקטרוני ופאנקי והיפהופי.

ניני מיוחדת ואקזוטית, עד שהיא מתחילה לפטפט. פרשה די בעייתית אצלה. נורא רוצה מגע, אבל אפשר מגע גם בלי דיבורים. והיא גולשת לדביק. אז כמה טוב לשוב הביתה ו"רציתי לדבר אתכם קצת" וכמה שאני הכי מתרגשת כאן. ובהמשך יגיע רגע מביך על אימהותה לילד + סרטון וידאו שמראה אמא נוצצת עיניים עם הילד בתוך הבית. אחינועם כתבה מפרספקטיבה רגשית אישית, על רך הנולד ועל מה שעבר עליה. משהו מהחדר האינטימי שלה. בדיסק זה עובר. על הבמה, יש איזשהו גבול שאסור לחצות. הפרטיות לא צריכה לעלות על הבמה בהתרפקות כזו.
שירה בציבור – באנגלית. היא מבקשת מהקהל HAWK AND SPARROW, שיר חדש יפה. לא באתי מוכן. ואם שירת יחדיו, אז כבר בעברית. בלי לשבור שיניים.
וכשהיא עוברת לעברית, ל"בואי כלה" למשל, אני חש שזה הרבה יותר אותנטי, הגם שבאנגלית, אין לי בעיה עם האקצנט שלה, העברית של ניני נשמעת יותר טוב. ובמיוחד שהיא נעזרת בקצב של פרסקו לאיזה קטע אוריינטלי.
אהבתי יותר את האינטימיות של הדיסק. במיוחד גירסת הכיסוי ל"עין בשמיים" של אלן פרסון, מהביצועים הטובים ששמעתי מאחינועם, פרשנות שבאה מהבנת הטקסט, טונים שיוצאים מהמקום הנכון, עומק וניואנסים ובלי טיפת פוזה בשירה. "אני העין שבשמיים, שמביטה עליך, יכולה לקרוא את מחשבתך" היא שרה.

כמו באלבום, היא הולכת על היפ-הופ מזרחי קצבי, "ריקוד של תקווה" רק כדי להגיד: עליתי על הגל. יש קונספט ואני הולכת איתו עד הסוף. מופע לעולם. החנפה בגדול. סאונד על חשבון היותר קלאסי-אישי. אבל זה כנראה מה שהטרנד המסחרי דורש. וניני רוקדת עליו לחגיגת מוסיקת עולם.