אמיר פיי גוטמן משכיב עצמו על ספת הפסיכולוג ופוצח בוידוי. זה הרגע להגיד הכול, לפרוק תחושות. מה הבעיה? מה תיסכל אותו? "אסור לי להמשיך לחיות ולא לחיות", "בניתי סביבי חומות הגנה", "לא הייתי אני עד שכאב לי".
בדפי היחצנות שמלווים את הסינגל מדברים על "קריירה מפוארת" של גוטמן בת 10 שנים. אני מקווה שלא בכול 10 השנים הוא סבל ככה ושקיבל בכ"ז טיפול נאות. אבל הבשורה: "עכשיו אני מרגיש", מודיע גוטמן. עכשיו הרבה יותר טוב. ואלה.

לא ברור מה האיש מרגיש, האם שינה עורו, האם הוא הולך לעזור להומלסים, אבל העיקר שמצבו השתפר, ואין ספק שמלודרמת הקיטש-פופ הזאת, מראה שהוא עלה דרך חדשה – של הפקת דלוקס. להיט – ללא ספק. לא בטוח שזה אומר – מהפך. לפחות לפי השיר הזה – פיי גוטמן לא הפך ממש את עורו. מוסיקלית זה פופ אמוציונאלי שגרתי. לא חידושים והמצאות מסעירים ונקווה שהאלבום בדרך יתן דברים יותר מעניינים. הוא מנסה להתמודד עם עצמו, להתרענן, להשתדרג, אבל השיר הזה כוידוי חיים – נשאר בגבול הפסיכולוגיה הפופוליסטית באגורה של אנשים נרקססיסטים.