לג’אסטין הווקינס יש טווח קולי שלא היה מבייש את פרדי מרקיורי, גבוה וצרחני, אבל לא אופראי, הסאונד בפתיחה מזכיר את הטראשיסטים הכי קיצוניים ברוק הכבד עם דיסטורשנים צורמניים. אני קורא שזה אחד האלבומים הנמכרים בבריטניה. לי ה"חשכה" נשמעת בהתחלה קצת אנכרוניסטית, עם כל ה"ריפים" הראוותנים בגיטרות, ועם מתיחת הקול של הוקינס המלודרמטי בעל הפלצט. "אני בדבר הנקרא אהבה" הוא באמת להיט רוק גדול. ב"אהבה היא הרגש היחיד" הוקינס סוף סוף שר ולא מיילל. גם ההרכב נשמע מחובר יותר. הם לא "קווין". לכל היותר, משהו בין "קווין" ל"דף לפארד". מקצוענים, אנרגתיים.
