"ג’’יהוקס" עושים מוסיקת מופלאה שמושפעת מהשישים ומהשבעים. הפופ הזה נשמע נקי וטהור, תמים, נוגה נוגע ומעורר געגועים. גרי נוריס ממשיך להוביל את "ג’ייהוקס" מאז , 1985, מיניאפוליס. ןהפעם ללא עמיתו הנצחי מארק אולסון שנטש, עשו נוריס והג’ייהוקס ניסים קטנים. פופ מלודי , פולק-רוק עשיר הנשען על הרמוניות חמות, שמחזירות גם למשהו מרוק הדרומי, אבל בקווים יותר מעודנים. אפילו עקבות לדילן מצאתי ב"טיילספין", וכמה ענוגה המנגינה ב"שמור את זה ליום חורפי", בעיבוד למפוחית. והגיטרות שמצלצלות בצלילים אקוסטיים בהירים, אקורדים פשוטים ב"עיניה של שרה ג’יין". השפעות? בלי סוף. נדמה לי שהם שמעו הרבה "בירדס", ניל יאנג, במיוחד בסגנון הנגינה בגיטרות. ו"אל תיתן לעולם לעמוד בדרכך" הוא מיד-טמפו קלאסי.
