השלישי של של הפופ-רוקרית הקנדית. הפעם יותר רוקרית מפופית. גם פאנקיית. (שזה מ- . (Punk  מתפוצצת על גיטרות חשמליות.  Girlfriend קובע את הטון.  Runaway מקפיץ את הפיוזים של החשמליות. The Best Damn Thing – פרוע ושובבני.  משהו כבד יותר ממה שהיא עשתה עד כה.  Under my skin מ-2004 נשמע לאור אלה כאלבום האולטימטיבי שלה.

מהשיר הראשון נוצר רושם שאבריל מנסה את דימוי "הילדה הרעה" , ואתה שואל: לא הגיע הזמן להתבגר? אוקיי, אז היא רק 22.  בחורות בגילה כבר נשים. מצד שני למה לא להישאר צעירה ואנרגתית ונועזת. I Don't Have To Try – הוא למשל,  שחרור רסן  נהדר בסגנון פאנק-מטאל.

מה היא אומרת: בואו למסיבה. זה קליט, קופצני, רקיד. מופק על ידי בעלי מקצוע.  ואחרי הכל לא הכל מכוסח: יש כאן שלוש בלדות לא רעות. הראשונה מצוינת – When You're Gone.  לא בטוח שהן שוות ברמתן ל- 'I'm With You'. אבל Innocence   רגיש, חודר ומחלחל. משתווה ברמתו לגדולים שלה. השיר שנקרא Hot הוא סגנון כסח קופצני שעוד לא שמענו אצלה.

עומק? לאבין הגיעה לפאן. בלעז מכנים את זה מוסיקת  teeny-bopper שזה משהו הכי אופנתי לילדות מתבגרות, נגיד 9 עד 14. זה כמו שהיא אומרת רגע לפני שאני נהיית רוקרית מבוגרת,  אני רוצה להשתחרר וללכת עד הסוף בשחרור הזה. "מדבק"  Contagious הוא הרוק הכי הרד שהיא עשתה עד היום (דגימת סאנד למטה) עם טראוויס ברקר מ"בלינק 182" על התופים.

גם אם זה לא האלבום הכי טוב שלה עד היום – ברור שיש כאן זמרת ענקית, שאינה עושה חשבון לאף אחד. אולי השחרור הטוטאלי הזה עושה לה טוב, אישית. לא בטוח שכל מעריציה מתים על הפוזה החדשה, אבל נדמה י שאצלה זה פחות פוזה ויותר העזה לעשות מה-בראש, ומבחינה זו אבריל שיחקה אותה כמו רוקרית גדולה.