אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם
עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין

בלי להיות או לא להיות…

אז אני שוכב לי על הגב…

שוכב לו על הגב, חופשי ומאושר, זרוק ומשוחרר, רומנטי והומוריסטי. אריאל זילבר, מדדה-מרקד סביב הקלידים שלו. לא ילד, מקשישי הרוק המקומי, אבל על הבמה הוא ילד-רוק שובב, לא מתפלסף, לא מתייסר, לא מתיימר, וגם במסרים ה'ביאוסיים' מנשבת רוח אופטימית נהדרת. מחייך אלינו מתוך פסימיות קלה

יש לו רוקנ'רול מהוקצע, ישיר, מנוגן הכי-הכי, יש לו גם רומנטיקה בניחוח אירופאי ("יש לי מילים"). יש לו רוק, רגאיי, סלואו נוסח הסיקסטיס ויש לו סגנון. ייחודי מאד במהלכים ההרמוניים. מיוחד בפשטותו

ההומור של זילבר בא מתוך התבוננות פשוטה בחיים. הוא לא זקוק לבדיחה אחת מחניפה.  ההומור קיים באוויר, כמו גם העצב הדק של הליצן, כי הכמו-גולמיות שלו היא משהו ליצני אמיתי. היא קיימת בגנים שלו. עוויות פנים שאינן מניירות, שאינן 'פרצופים', חזות חיצונית מחוספסת וגסה קצת מסתירה נפש רגישה

אבל את קווי המתאר של זילבר לא קשה לגלות. הוא לא מסוגל לעבוד עליך בעינים. ויש לו להיטים בשפע, כבד-רגאיי-רוק-ראפ. סוחט רפרטואר עד "בטי בם" ועד "רוצי, שמוליק", כמעט בלי אתנחתא, וכשזילבר רוקד כמו ילד ושר, אז מה הפלא שכולם אומרים שהוא סתם זרוק.

זרוק הוא דימוי. זילבר לא יכול להיות 'סתם זרוק'. הוא חוזר למספרים הכי ותיקים שלו לא כדי להשיב את רוח נעוריו, כי רוח נעוריו מנשבת עדיין חזק במפרשיו, במיוחד כשהוא 'מגרגר' בקונדסות אופיינית את שיר "התמהוני".  חמוץ-מתוק. נשאר מחוייך. שולח את האנשים להרים למצוא מפלט. פעם היו לו עקרונות, אבל הוא מכר את כולם, שר זילבר. מה שבטוח – כמוסיקאי ופרפורמר – זילבר לא מתכונן למכור את עקרונותיו.

שירים: יש לי מילים, המיואשים, אגדה יפנית, ככה את רצית אותי, אני שוכב לי על הגב, ברוש, בחברה להגנת הטבע, Movie Instesd, ואיך שלא, איך עפות המחשבות, תן לי כוח, ריקוד האוזון, רוצי שמוליק, בטי בם.