"ווט דה פאק איז גון וויז מי" צורח הסולן של לינקין. פאנק טעון ומכוסח. "מתעורר שטוף זיעה, עוד יום התזבזבז לבושתי, תקוע בראשי, לעולם לא אעזוב את המקום הזה, אין מפלט, אני האויב הכי גרוע של עצמי" (מתוך Given Up)

 אלבום סולו שלישי ללינקין פארק אחרי Meteora,  והחבורה הזו שמוגדרת "נו-מטאל" (מטאליסים עכשוויים) הולכת לכיוון הרבה יותר מתוחכם-מלודי מהקודמים שלהם – גם גיוון נועז בעיבודים. מי שלא אוהב שינויים קיצוניים בלהקות מטאל, עלול להתאכזב (נו, השאלה הזו – מה עם העוצמות. מה קרה לביצים שלהם?)  מבחינתי האישית, לא איכפת לי להתחיל  עם לינקין פארק בנקודה הזו, כי אני מת על רוק מלודי משובח, כל עוד זה מגיע ממקומות אמיתיים. על המקצוענות של לינקין – אין נדמה לי מקום לויכוח. וגם דיסק כמו Hybrid Theory הוא עדיין קלאסיקה מבחינת החבורה הזו.

 אחרי ההפצצה מגיע אחד שקט ורומנטי לאללה בביצוע יפה של מיק שינודה – Leave Out All The Rest, ועל זה ייאמר- השקט שאחרי הסערה. ווט א סלואו! מהיפים ששנמעו בז'אנר הפאנק-מטאלי. וגם כאן באווירת דאון אישית: "מעמיד פנים שמישהו אחר יכול להציל אותי מעצמי"

 וחוזרים למסיבה – Bleed It Out  מעין ראפ – רוק. בהשתוללות רבתית. "מקיז דם, חופר עמוק רק כדי להשליך את זה" בטוח שהלינקין יוצרים כזה שיר כדי להנות באיצטדיונים הגדולים.

טון וטמפו אחרים לחלוטין – "צל היום" מס. 5 בדיסק. רוק רך, נאראטיבי. שילוב של תחושות וצבעי נוף. קצב מידטמפו. מלודיה יפה ושירה תחושתית. להיט!

What I've Done – "בפרידה הזו אין דם, אין אליבי  … תני לרחמים להגיע" וזה מיד טמפו רגני קורע לבבות. רוק מלודי פשוט, ישיר מושר מהלב והבטן. (הסניגל של האלבום)

Hands Held High – ראפ פוליטי מלא אמוציות על ההתרחשויות בעולמנו עם נגיעות במוסיקה וקאלית ליתורגית, צליל אורגן וקצב צעידה. משהו שונה לחלוטין בדיסק.  

The Little Things Give You Away שיר מסיים מתחיל אקוסטי מאוד, טון רך, שיר תחושתי – "מה שתמיד רצית זה מישהו שבאמת ידאג לך" – ושוב אחד מבלדות הרוק היפות ששמענו לאחרונה בביצוע משולב טעון. שיר ארוך מהסוג שאתה לא רוצה שהוא יגמר. (דגימת סאונד למטה)

סיכום: הלינקין לא שכחו את עברם. אבל הם חיים בהווה. והווה שלהם מעניין ומרגש אותי יותר מהעבר שלהם.

לינקין פארק עם מיק שינודה וצ'סטר בנינגטון – שירה, בראד דלסון, רוב בורדון, פניקס, ג'ו האן.