רוד סטיוארט נדהם כשהקהל מתחיל לשיר את השירים לפניו. הם הגיעו להתגעגע. רואים להם את זה בעיניים, ושירה בציבור זה לא רק המצאה שלנו. רוד סטיוארט (אז בן 59), פעם ראשונה בקריירה שלו ב"רויאל אלברט הול" המפואר בלונדון. החולצה הכתומה, הג’ינס והסניקרס האדומים יתחלפו בהמשך לסמוקינג כשהוא יעבור מרוק לג’אז.
נקבלו בכול הגלגולים שלו. מרוד הרוקר (סוונטיז), ועד רוד הקרונר (ג’אזי) של האלפיים. ב- 90 דקות של קאמבק חם עד רותח, עם קול חצצי מאי פעם, משחזר סטיוארט חלקים מקריירה מפוארת, מאלבומי תחילת השבעים, כ"כול תמונה מספרת סיפור" ועד ההתגלות המחודשת מתחילת האלפיים בדמותו של זמר הג’אז, בסדרת ההמשכים לשירים מ"ספר השירים האמריקני הגדול", ביניהם גרסה מצוינת ל"אז טיים גוז ביי" בדואט עם כריסי היינד מהפריטנדרס, קאבר בתערובת של פופ, רוק וג’אז.
סטיוארט נותן כול מה שרצינו ממנו. הוא שר "את לובשת את זה היטב", "מגי מיי", "סיבה להאמין" הקלאסי של טים הרדין, "החתך הראשון הוא העמוק ביותר", "את בליבי", והקהל מצטרף בריגושים אדירים ל"אני לא רוצה לדבר על זה" שהוא שר בדואט עם אמי בל הנפלאה. השילוב של שתי סולניות ג’אנה ג’אקובי בכינור סולו וקטיה רייקרמן בסקסופון מרים את הערב שלו גבוה. ופתאום מגיח הגיטריסט רון ווד, "אבן מתגלגלת" בעבר, מחטיף לסטיוארט בעיטה קלילה בישבן ומפעיל חשמלית באחדים מהשירים כמו "הישארי עמי".
עדיין בכושר מפתיע , קליל, אתלטי, רוקד נהדר ב-"הוט לגס". הגיל אולי שיחק תפקיד בויתור על להיטו הגדול, "האם את חושבת אני סקסי". סקסי אולי פחות, אבל האיש זז על הבמה כמו אתלט בן 19. מעלה בלונדית מסעירה בחצאית מיני סקוטית לנגן חמת חלילים ב"קצב ליבי", כשהעיניים הסקסיות שלו לא יורדות ממנה לאורך השיר. סקוטי? סטיוארט מתפעל בקול רם איך סקוטי בעל מבטא קוקני כמוהו מסוגל לשיר שיר כל-כך אמריקני כמו "בלו מון" בכזה סווינג. אבל בשביל הקהל סטיוארט אינו ממלא המקום של פרנק סינטרה.
הוא הכי סטיוארט, כשהוא שר "איי אם סיילינג" לסיום מסיבת התרפקות כייפית שמתפזרת בסלון בדולבי דיגיטאל ובצילומים שמעבירים את ההתרגשות הגדולה. שירו איתו.
