דור דניאל משרבט על דור האבודים, על כאב שגובר ככל שממשיכים, על קסם שמחליף מקומות עם עצב. מה, מי מו? גל מבואסים חדש מגיע לחופינו? למה אנשים מבואסים? אנחנו לא הכי מקבלים תשובות. הטקסט די נמרח. עצב כמוטו, היעדר אור בקצה המנהרה כמסר – נשמע לא מעניין, פשטני. אולי איזה הימנון למיואשים.

אין לי אלא לעבור לאווירה ולטון. כאן מצבם של האחים והחיות משתפר. גילי ליבוביץ' שר את זה ברגש רב. שיר מיד טמפו. אצל האחים והחיות זה קיבל צבע אקוסטי, פולק-רוקי, עם הרמוניות יפות. אני הייתי מנסה על שורות הביאוס הפשוטות האלה יותר אגרסיה הבי-מטאלית. זה עשוי לשפר את המצב עוד יותר.