אבל אם "נשמה צוענית" היא קטע מתיפייף משהו, "חומות יריחו" (מיגל הרשטיין), הנבנה סביב הוירטואוזיות של מיגל הרשטיין (גיטרה) בעיבוד מורכב ויפהפה, הוא אחד השיאים המלהיבים בתקליט. בולטת אוריינטציה יותר ג'אזית פלוס השפעות קלאסיות של אילתור והרמוניה וגם פלמנקו.
שפע הטעמים והסגנונות לא יוצר תמיד את הסינתזה המיוחלת. "בוסתן" מנסים גם שיר ווקאלי. "הנה הוא בא", הוא צורת מוושח – שיר אזור אנדלוסי שנפוץ באפריקה ובמזרח, המושר בערבית, עברית וספרדית. זה אינו משתלב בתקליט אינסטרומנטאלי במהותו. גם המקצב המהיר של ה"לונגה" שהגיע למוסיקה הערבית מבולגריה דרך תורכיה לא בדיוק נדבק כאן, כמעט אלמנט מסחרי בתקליט.
אין לי הגדרה בשביל בוסתן אברהם זה ג'אז מזרחי אותנטי. בהבדל, מ"הברירה הטבעית", "בוסתן" יוצרת מוסיקה לאו-דווקא בהשראה של התפילה הוא המילה העברית. ב"ג'אז כאר-כורד" של תיסיר אליאס יש תפיסה ג'אזית בולטת. "מעיין" של מיגל הרשטיין זו מוסיקה מערבית עם אקצנטים מזרחיים. "בוסתן" מבחינה זו מנסה לנצל את מגוון הכלים לחיבור של מקצבים, לחנים והרמוניות, בלי לקשור את עצמה לאזור מסוים.
הטיפול המודרני בז'אנרים מזרחיים בולט ב"סמאעי נהוונד", שמקורו בקלאסיקה התורכית. צריך לשמוע את החיבור בין כינור, עוד, תוף מרים וגיטרת בס. איזה יופי!
אבל הקטע המיוחד-מעניין-מקורי הוא "תמונות בחלון המצוייר" של אבשלום פרג'ון. יצירה מובנית שמתחילה מהמזרח ההודי, חולפת במחוזות המוסיקה הערבית ומגיעה עד הג'אז. שינויי סגנון, מעברים. חלון מצויר בצבעים מרהיבים. את הקטע הזה ילמדו באקדמיות למוסיקה.
