בלאנט צדק כשאמר: "הייתי לחוץ נורא, אחרי שמכרתי 11 מליון דיסקים מהאלבום הראשון שלי". הוא צודק: מ-11 מיליון בדרך כלל אפשר רק לרדת. מה עושים: "סימנתי לי מטרה, להקליט רק את מה שאני שלם איתו. אני חושב שהאלבום הזה מראה את ההתפתחות-התבגרות שלי". תחשבו רגע על הלהיט הגדול שלו You're Beautiful. יכול להיות שבמשהו הוא צודק, אבל ככלל "כל הנשמות האבודות" הוא פרק ההמשך של דיסק הבכורה שלו. בלדות מידטמפו אינטרוספקטיביות שמושרות בטון קודר, טיפה מקונן.
השיר הזה שמושר לסימונה –"1973" מראה שבלאנט בסך הכל עשה את מה שהוא דרש מעצמו: זה שיר מכניע משמיעה ראשונה. זה שיר שיכול לחבר רק מי שמלודיות נוגות כאלו זורמות אצלו בכל נים ונים. שיר כזה יכול לממש רק מי שיש לו קול בהיר ונקי ורווי הבעה עם כמויות בלתי נגמרות של רגש רומנטי. גם "אחד מהכוכבים הבהירים ביותר" מבשר שהאלבום השני של בלאנט הוא המשך ל- Back to Bedlam. עוד שירים שמחניפים בגדול – "אותה טעות", "נושא אותך הביתה".
המוסיקה – מתקתקה, מלודית להחריד/ להפליא (למחוק את המיותר) איזי ליסנינג, אבל לא קיטש. מזכיר לי את אל סטיוארט, ליאו סייר גם את ג'ילברט או' סאליבאן מהשבעים. בלאנט כמו דיוויד גריי מאמין במה שהוא שר – אהבה אבודה, אהבה שאינה מתוגמלת, אהבת הנשמות האבודות. ויש לו את זה בגדול – לחנים, קול, תדר, פס תחושות רחב ונדיב, אינו פוחד מהיריות של המבקרים אל מטרת זמר מיינסטרים ששר לעקרות בית. הוא צודק. אין לו מה לחשוש. שיגידו. הוא ימכור עוד 10 מיליונים.
