הפקה מוסיקלית: עברי לידר, ניהול אומנותי: רוני ארדיטי, תופים: גלעד שמואלי, קלידים: עדי גולדשטיין, גיטרות ובנג'ו: יונתן פריג', בס: ג'נגו, כלי נשיפה ועוד: אורי מיילס,  עיצוב במה ותאורה: רונן נג'ר, עיצוב סאונד: יאיר גורן, בקליין: רותם כהן, הגברה ותאורה: מזוז גרופ.

 מה זה עברי לידר אקוסטי? אנפלאגד? כדי שזה יישמע חידוש, שולפים איזה מתכון שהגבולות שלו אינם ברורים.  המופע הועלה לראשונה בהצלחה בפסטיבל כפר ניצנים, ועברי החליט לרוץ עם הפורמט עוד כמה הופעות.

לידר בחר לנגן (קלידים) כשהוא נמצא רוב הערב מאחורי הנגנים שלו, לא משהו "בריא" לפרפורמר כמוהו. בקדמת הבמה מיקם לידר את אורי מיילס באקורדיון, חלילים, זורנה. מיילס  הגיע ללידר על תקן תוספת מקשטת מהסוג האתני. משמעותי יותר השילוב של קלידים חשמליים (עדי גולדשטיין) וקצב תופים חזק ודומיננטי (גלעד שמואלי) שמטעין את הערב בעוצמות שאינן ממש מעוררות אסוסיאציות של מופע "אקוסטי". לידר אקוסטי אינו לידר אחר. הכל עניין של קוסמטיקה, הצליל מקבל צבע ונפח בשילובים של נגינת קלידים סהרורית, קצב תופים ללא רחמים וקישוטים אתניים. לידר החליט הפעם לשלב אינטימי ורומנטי באקסטרווגנדי.

וזה לידר: מקצוען שאוהב לאתגר את עצמו: ראיתי אותו כבר בערב פסנתר אינטימי, תמצית האנפלאגד, שדווקא הבליט קווי מתאר בשלים ובוגרים, ואחר כך בגני התערוכה בפרוייקט דאנס-רוק אלקטרוני מפואר שהרחיק אותי ממנו. ועכשיו זה משהו בין ובין, קצת אחרת. במהות, עברי אינו רוקיסט. הוא גם לא בדיוק השאומן עם טונה של כריזמה בימתית למופע איצטדיונים. ככה שהערב הזה מסתמן כנוסחת פשרה בהפקה מלוטשת.

מקבלים כמעט כל מה שרציתם מלידר: "הכוס הכחולה", "נסים", "לאונרדו", "מטייל אוסטרלי", "זה לא אותו הדבר", "מלטף ומשקר", "זכיתי לאהוב", "ואולי", "תמיד אהבה", "מרי לנצח", מצעד להיטים מוכר, בלדות רגש נפלאות,  הופעה שזורמת בקצב טוב,  ובכל זאת נשארתי בתחושה שלידר אחרי כל השנים האלה, חסר עדיין  אותה בלתי אמצעיות שתקרב אותו אלי מאיזושהי זווית פחות הפקתית. העובדה שהוא התמקם עם הקלידים מאחור לא ממש שיפרה את מצבו בעניין הזה וגם כשהוא יצא חמוש באקוסטית אל קדמת הבמה, הוא לא הצליח לסגור את המרחק ביני ובינו. כשזה יקרה, הוא יהיה השנסונייר הגדול של הפופ המקומי.

וידאו – "הכוס הכחולה"