על השולחנות בבלה שלומקינס לא רקדו, גם  לא שברו צלחות, אבל חגיגת נוסטלגיה גדולה הייתה בערב הזה. טריפונס בהמשך מסע הקאמבק,  הגיע למועדון של אוהדים שפוטים ושרופים, גילאי ארבעים-חמישים ומעלה, פליטי מועדון "אריאנה" ביפו שהיה המעוז שלו, זוכרים לו חסד נעורים, שרים כל שיר בעיניים נוצצות כמו שיכורים מיין. אלה רגעים שהמבקר מפסיק לרשום. 

הייתה סיבה למסיבה.  גם שיר חדש בעברית שהקליט בסיבוב ההופעות האחרון שלו כאן ביולי.  הייתה גם סיבה לפרחים שעפו ממגשים שחולקו לשולחנות. 

האמת: אצל טריפונס  אין חדש תחת השמש הים-תיכונית. הכל נשאר כמו פעם, סוף השבעים כשקיבל הצעה מפתה לפתוח קריירה בארה"ב.

החליפה והעניבה יושבים טיפ טופ, החיוך הנבוך-מנומס, לא זז מהמטר המרובע, ורק תסרוקת טריפונס המפורסמת שקבעה קו תסרוקות אופנתי לגברים בשבעים – מתעקשת להיות מה שהייתה. אבל מה זה דילול בשיער, מול צלילי הבוזוקי האלה.

 תזכורת: פעם המלך של המוסיקה היוונית בארץ היה אריס סאן, וסגנו- טריפונס. למעשה, כל מה שידענו לפני עידן דאלארס על מוסיקה יוונית  היה  מהשניים האלה. הגיטרות של סאן. הבוזוקי של טריפונס. לא היה נהג מונית בישראל שלא החזיק לפחות שלוש קלטות שלהם. את טריפונס גילה האמרגן דני יצחקי ב-1969, כשראה אותו בהופעה במועדון לילה בקפריסין והחליט להמר עליו ולהביאו לארץ.

שלושים שנה אחרי, ולפי ההופעה במועדון , ההימור עדיין מוכיח את עצמו. מלך הבוזוקי אינו נשמע כמי שמוותר על הכתר,  משך כשעתיים לא החסיר כמעט שיר מהלהיטים הגדולים, הגיעו "מנוליה", "מיליסימו", "אגוניה", "אפילוטימי", "דאם דאם", "טורנה טרונה" וכמובן הדירלדה. 

טריפונס אינו מייצג ז'אנר מסוים במוסיקה היוונית. הרפרטואר שלו סלט בידורי משמח לבבות בעיקר, מבחר שיש בו נגיעות גם במוסיקה העממית השורשית, שירי אהבה לכפיים, פותח חלון ענק לים התיכון, למי שאוהבים שירים יווניים בכפיים וברגליים,  ועל צלחות שבורות ודולרים ירוקים במצח, ובעיקר –טריפונס עדיין בוזוקאי מיומן ששולט ומאלתר נהדר בכלי. רק בשביל הבוזוקי כדאי להגיע לערב שלו.