מי שלא הגיע לערב הזה בצוותא, יקבל את אוהד חיטמן בהופעה הבאה מינוס האח, תמיר, ששר איתו בצרפתית נוסטלגית מחניפה "חשבתי שיהיה רומנטי", מינוס עידו תדמור שרקד איתו "נוקטורנו" וגם שר בדואט "אי אפשר" (מה לזה ולזה? המלצה: שתדמור יישאר רקדן ושחיטמן יסתפק בלהיות זמר), וגם ללא סלעית להב שניגנה אקורדיון ב"קרוסלה", וגם בלי רונה קינן שהצטרפה לדואט "עיניים זרות", ומי שלא שמע את הדואט הזה (קינן-חיטמן) – הפסיד.
אבל הבשורה היא שבשוך תרועת החגיגות, חיטמן יכול לרוץ עם המופע החדש גם בלעדי הנ"ל. יוצר שהרגש אצלו מלחין מנגינות מחניפות, מלודיות שמתחברות אפקטיבי עם קצב, מנותק מטרנדים, מתרפק על מוסיקה שבדרך כלל מתכתבת טוב יותר עם דור ההורים – עם קריצות לפופ האמריקני של הארבעים-חמישים, נגיעות בבוסה, ובמיוחד בשנסון הצרפתי.
אוהד חיטמן, השתפר משמעותית בהשוואה לאלבום/הופעה הקודמים – כמעט בכל מרכיב. כיוצר, כפסנתרן, כזמר, וגם מצד העיבודים יש על מה לבשר. והשירים החדשים – לפחות ארבעה – שלאגרים מצוינים.
חיטמן לועג למחוגי הזמן. במוסיקה שלו נושבות רוחות חזקות מן העבר, חוזר לימים שבהם כתבו ככה, טקסטים נורא רומנטיים עטופים בצלילים מלודיים שזמרי המידל-אופ-דה-רוד, מי שנקראו "הקרונר'ס" אהבו לשיר.
דוגמאות: "חשבתי שיהיה רומנטי" – צרפתי לא היה כותב על פריז כמו שיואב גינאי וחיטמן כתבו על שלוש בלילה בתל-אביב, מסוג הרומנטיקה שנמצאת בשירים של פיאף ואזנאבור. לאוהד חיטמן יש את המנגינה המחניפה זו שמעוררת את הארומה ה"צרפתית".
גם "האישה של חייו", זו שתיעלם ותישאר כחלום, סולם אחר, טון אחר – זה שנסון. ו"קרוסלה" מוגשת אף היא ברוטב פריזאי עם צליל האקורדיון, ומקצב הואלס. על הפער בין האגדות והסרטים הישנים והחיים. (אהבות נכזבות כמו קרוסלות נטושות). ועוד שיר אחד יפהפה שאומר: מתוך האפלה, מתוך ייאוש של חוסר ביטחון – אתה מקשיב לעצמך ויודע מה נכון. מתוך האפלה – רואה את האור. איך לתאר את הצלילים האלה? עצבות יפה.
יגידו שזה קיטש רומנטי מתקתק, אבל חיטמן עושה את זה במיומנות, בכישרון, שהופכים את המוסיקה שלו לאותנטית ומענגת. לנוסטלגיקנים, גם אלה שבגילם היו יכולים להיות האבא והסבא של אוהד: הוא יעשה לכם את זה.
