פתאום התעוררות גדולה: מחתימים על עצומה שקוראת לתת לאריק איינשטיין פרס ישראל. זה לא מפתיע.  אם שושנה דמארי ויהורם גאון ואהוד מנור ויפה ירקוני קיבלו, למה שאריק לא יקבל? מישהו בכלל מתווכח על זה שמגיע לו? כשמדובר בסמלי זמר לאומי – לאריק מגיעים שני פרסי ישראל. הוא לא רק עונה על כל קריטריון. הקריטריונים קטנים עליו.

אתם יודעים למה אריק לא קיבל עד עכשיו פרס ישראל?  נאמר את זה בפשטות הכי פשוטה: הבחור אינו חובב פרסים. גם טקסים. הבחור עם הטרראם סביבו אוהב צניעות. מראש מוותר על פרסים וטקסים. למה שאני אהיה מורם מעם, אומר אריק. כולם שווים, ומה בדיוק עשיתי שמגיע לי פרס יותר ממישהו אחר.

אריק מוחל על הכבוד ועל הפרסים.  ההסתפקות במה שיש מעניינת אותי יותר. זו תחושתו, זו בחירתו – ויש לכבד אותן. פרסים? זה לא אני. כשהפועל ת"א תזכה בגביע – זה וונדרפול. תנו לה את הגביע בגדול בתרועות וברעמים וברקים.

ספורט זה משהו אחר: גם אריק היה מוכן לקבל גביע כאלוף הארץ בקפיצה לגובה, כאשר היה אלוף הארץ בענף זה.

אבל באמנות, בשירה – נו, נו, נו. זה לא הוא. תנו לו להישאר בבית. אל תעשו לו את הפדיחה של פרס ישראל. כי גם אם 50,000 יחתמו, אריק לא יבוא לקבל את פרס ישראל, ממש כפי שאם 100,000 היו חותמים על עצומה לחזרתו של אריק לבמה  – גם אז העצומה הייתה נשארת כהוקרה בלבד. גם כאן – העצומה היא הוקרה. אז זה בסדר שחותמים ומביעים הערכה והזדהות וכבוד לאיש. צריך אגב להבין שגם משרד החינוך לא שש להעניק פרסים למי שמסרב להגיע לקבלם. יש טקס, יש לחיצות ידיים של אנשים מכובדים, ורק מקבל הפרס לא הגיע. אז גם זו סיבה שאריק לא קיבל עד היום. אולי כדאי לחשוב על רעיון אחר, מקורי יותר בשביל להביע את ההערכה לאיש. פרס ישראל ימתין.