שירים: צניחה חופשית, קרוסלה, חבל, חיים משל עצמי, מה קרה לך, כולם רוצים לחיות, שירה (עם מירי מסיקה) כנראה שאהבתי אותך (עם מירי מסיקה), לשם (עם מירי מסיקה), מסדרון, מטר של מטאורים, מספיק בנאדם (עם יהלי סובול), איש קש (עם יהלי סובול), לחיות את החלום (עם יהלי סובול), הבן של מקארטני, 17, הדרנים: אפס, טמבל, לילה טוב, שמור לי עליהם.
בסוף הערב שמעתי ממישהו את המשפט הצפוי – "התבגר הילד". הילד כבר בן שלושים, הוא מקדיש שיר לאחיו הקטן, שהתגייס השבוע לצבא, והוא שר שיר כאב ותסכול על חיים בצילו של אבא מגהסטאר שנקרא "הבן של מקארטני".
אם "להתבגר" זה להביט על עצמך בהומור משועשע ובציניות לייט מצחיקה – אז הילד מתבגר. לפעמים במהלך הערב הייתה אפילו תחושה, שבן ארצי רוצה להיות כזה דני סנדרסון. לכל שיר מצמידים סיפור/ בדיחה/ אנקדוטה מצחיקים. ההבדל: רוב השירים של בן ארצי לא מצחיקים, הם אפילו מאוד עצובים, אבל הסטנדאפ (כולל סתם בדיחות) בהחלט עוזר לטשטש את הקיטש של הערב.
התבגרות היא שירה פחות מתבכיינת, אלמנט יותר קברטי בהגשה, עיבודים מסוג קצת אחר להרכב קטן, במיוחד שילוב צליל חצוצרה (עדי מאירי), נגינת קלידים טובה ועד בחירה נכונה של האורחים לערב הבכורה – מירי מסיקה ששרה איתו "כנראה שאהבתי אותך" ויהלי סובול ב"לחיות את החלום".
יהלי סובול כתב לארצי שיר על אביב שמתפרע עם קופסת צבעים. על מכתב אחרון שלה שזרוק על פסנתר בין חשבונות וספרי תוויים. ארצי יודע להלחין רגשות, לשיר אותם ברטט תחושתי מוכר, קול שמטפס גבוה בסולם הרגש. מתמסר למלודיות הנוגות האלו, נע על הגבול שבין הדביק לאותנטי, קליט להפליא. צפוי להדהים. בן ארצי תקוע עוד שם – בימי גאות אהבת העשרה. זה עדיין מפעם בו חזק. אבל זה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. לשיר ברגש עלומים בתול, חף מבגרות, להלחין יפה את תוגתו הרומנטית.
אבל יש גם הפתעה: המעבר מהמינורי לרוק – "כולם רוצים לחיות" (כולם חולמים, כולנו ליצנים, כולם רוצים להיות קצת מפורסמים), ואת "אפס" הישן והשחוק הוא עשה קצת אחרת, שזה לא ישמע מביך כבעבר. אולי, בכל זאת, הבן של מקארטני מתבגר. עוד דיסק או שניים ויהיה לנו שנסונייר נפלא מתוצרת מקומית, שצילו של האב כבר אינו מסתיר אותו. מההופעה זהו מסתמן שמהו בהיר יותר באופק.
