בהשתתפות: ג'ון זורן, ג'ואי בארון, מייק פאטו, טרבור דאן, מארק ריבוט, סיירו בפטיסטה, איקו מורי, קני וולסן, ג'יימי סאפט, דייב דאגלאס.
נתחיל מהסוף: מועדון הבארבי 2 הופעות הסיום של הפסטיבל. המקום עמוס קהל עד מפוצץ. הערב 2 הופעות: The Dreamers – הצד העדין והאקזוטי של זורן וגם Electric Masada, הפרוייקט החשמלי של יצירתו הייחודית במופע אנרגתי במיוחד.
על הבמה: הרכב שרואים/שומעים פעם בחיים – ג'ון זורן, ג'ואי בארון, טרבור דאן, סיירו בפטיסטה, מארק ריבוט, ג'יימי סאפט, קני וולסן ואיקו מורי. התפוצצות אטומית של מקצוענות וכישרון. המנהיג במכנסי דגמ"ח ומין ציציות שמשתרבבות מהמכנסים נראה כמו מפקד יחידה שיצאה לפעולה או מאמן קבוצת כדורסל, שמאיץ בשחקנים ומעודד אותם. ג'ון זורן לא אוהב לשעמם את עצמו, לא את הנגנים וכמובן – לא את הקהל. אם אתם רוצים ג'אז שיקפיץ אתכם – ג'ון זורן הוא הכתובת.
חשבתי: זה נכון לעשות פסטיבל ג'ון זורן, פשוט מאוד כי פסטיבל תואם את אופיו הכל-כך אקלקטי. לזורן יש יצירות כל כך שונות שהן ממלאות בקלות תוכנית של פסטיבל. ואפשר לבחור לפי מצבי רוח והעדפות. השאלה היחידה שעימה מתמודדים – מה לבחור. לאיש הרי אין גבולות. הוא כבר עשה ו"טראש ג'אז" והוא כתב מוסקה קאמרית למיתרים. והוא הציץ לעולם הרוק המטאלי.
הלכנו על המנות הראשונות. שהיא העיקרית. התחלנו בסינמטק. אחד המאפיינים הבולטים של זורן הוא העיסוק במוסיקה לסרטים. במקביל לכ-20 דיסקים שהוציא בתחום הזה, הוא מעלה מופע, בו הסרטים מוקרנים במקביל להופעה חיה. זורן עלה עם חבורה של נגנים. צרח את שמותיהם ללא מקרופון ונשאר עם הגב לקהל, מתבונן מחצי מטר על המסך ומנצח על ההרכב. מה שקרה בהמשך היה התרחשות מוסיקולנועית מרתקת של סגנונות, תזמורים ועד סולו אוונגרד של זורן. עצמו במוסיקה שנכתבה לקולנוע הניסיוני של אמצע המאה שעברה. אירוע מיוחד כי זורן משתעשע בפונקציונאליות של המוסיקה כשפה ויזואלית שכמו מתערבת בבימוי הסרט – מעצימה את המימד הויזואלי, לעיתים מתחמקת בנונשאלנטיות, לעיתים משלימה אותו.
"מצדה" היא בחירה כמעט טבעית והכרחית. אני מאוד אוהב את naked city שלו. אבל "מצדה" היא התנקזות של כל הדברים הטובים במוסיקה של ג'ון זורן. עלו ובאו ג'ון זורן באלט סקסופון, דייב דאגלאס בחצוצרה, גרג כהן בבס, וג'ואי בארון בתופים, ארבעה שמכירים זה את זה בדרגות טלפתיות. מה שבולט בחבורה הזו הם האינטרקציות בין הסוליסטים. זורן סיפק מוסיקה מגוונת, מנגינות ייחודיות, אלא שהנגנים הם שמעניקים לה חיים ועוצמה גם כאינדיווידואליסטים גם כקולקטיב. הנגינה ההדדית של זורן ודאגלאס מייצרת קויים מוסיקליים יפהפיים.
הם מנגנים סוג של כליזמר מושפע כביכול ג'אז אוונגרד בהגדרה כללית. אבל אסור שהמושג אוונגרד יפחיד כאן. יש כל כך הרבה דברים טובים בקוורטט של זורן שהוא מעל ומעבר להגדרה. ובערב הזה התברר ש"מצדה" היא אולי היצירה היותר נגישה של זורן. אפשר להתווכח אן "מצדה" היא היצירה הכי חשובה של זורן. מה שבטוח שזו יצירה אטרקטיבית לנגינה. . יהדות וג'אז נפגשים, במגבלות שפיוז'ן כזה עלול לגרום, זה מדהים איזה גיוון הצליח זורן ליצור ב"מצדה", אבל הההתרגשות הא בעיקר באינטרקציה בין הנגנים, בשמחת הנגינה, בדרייב של זורן, במנהיגות הסוחפת שלו. זה עבר, ובגדול.
בתמונות מלמעלה: ג'ון זורן, ג'ון זורן עם דייב דאגלאס (חצוצרה) וגרג כהן (בס) , ג'ון זורן, דייב דאגלאס, עם האורח דניאל זמיר, ג'ואי בארון בתופים
